בפני סגן הנשיא השופט אילן שיף
המבקש הורשע בעבירות של גרם מוות ברשלנות, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובנהיגה במהירות מופרזת. בהמשך לכך נגזר דינו לשנת מאסר בפועל, מאסר מותנה ו"8 שנות פסילה מלהחזיק ומלקבל רישיון נהיגה לרכב. מתקופת הפסילה תנוכה התקופה בה היה הנאשם פסול מנהלית מלנהוג, דהיינו מיום 28.11.03". מ"אישור על הפקדת רישיון נהיגה" (שניתן ע"י מזכירות ביהמ"ש) עולה, כי רישיון הנהיגה של המבקש הופקד במזכירות ביהמ"ש ביום 23.2.2005. משכך, לכאורה, לפי סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה הפסילה תימנה החל ממועד זה. בבקשה זו מבקש המבקש לקבוע כי תקופת הפסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה שהוטלה עליו תחל להימנות מהמועד בו הוטלה עליו פסילה מנהלית.
.
ביהמ"ש המחוזי קבע:
ע"פ פקודת התעבורה והתקנות שהותקנו מכוחה, תקופת הפסילה מלהחזיק ומלקבל רישיון נהיגה תחל להימנות מיום מתן גזר הדין, אך אין להביא בחישוב מניין ימי הפסילה את התקופה שחלפה עד אשר הופקד רישיון הנהיגה בביהמ"ש שהטיל את הפסילה. כבר נאמר ע"י ביהמ"ש העליון כי חובת ההפקדה של רישיון שנפסל ממחישה לבעל הרישיון את עובדת כניסתה לתוקף של הפסילה ואת משמעותה המלאה והמוחשית. להיעדר תעודת הרישיון ישנה משמעות חינוכית ופסיכולוגית. ועוד, הפקדת רישיון כאמור מקטינה את החשש מפני עשיית שימוש לרעה בתעודת הרישיון בעת פסילה.
תקנה 557(ה), אשר הוספה ביום 30.3.2011, קובעת כי אם המציא בעל הרישיון את הרישיון לרשות וחלה עליו, בשל פסילה אחרת, חובה להמציאו פעם נוספת לרשות לפי חלק זה, ימציא לה אישור על ההמצאה הקודמת, שנתנה לו הרשות שלה המציא את הרישיון, ומרוץ תקופת הפסילה הנוספת לא יתחיל לפני שהמציא את האישור כאמור. מלשון התקנות כפי שהייתה אז (תקנה 557(ב)), עלה כי רק כאשר רישיון הנהיגה אבד, נדרש בעל הרישיון להגיש תצהיר, בעוד שהתקנות לא נתנו מענה לקשת של מצבים ביניהם, מה הדין כאשר הרישיון הופקד כבר בידי המשטרה או בימ"ש, במסגרת פסילה אחרת.
בפן הדיוני, נראה כי אין התקנה חלה על ענייננו, שכן תוקפה חל מיום פרסומה ברשומות, קרי, מיום 30.3.2011. והרי מדובר בגזר דין שניתן ב- 21.9.2004 ורישיונו של המבקש הופקד לכל המאוחר ב- 23.2.2005. גם מבחינה מהותית, אין זה ברור אם התקנה חלה על ענייננו, שכן שאלה היא האם הביטוי "פסילה אחרת" שבתקנה כוונתו רק לפסילה שניתנה במסגרת הליך משפטי אחר (בתיק אחר) או גם כשמדובר בפסילות שונות שהוטלו במסגרת אותו הליך (למשל, הפקדת הרישיון במסגרת פסילה מנהלית והצורך מאוחר יותר בהפקדת אישור במסגרת הפסילה עד תום ההליכים או הפסילה המוטלת בגזר הדין). מעיון בפרוטוקול ועדת הכלכלה של הכנסת שדנה בתקנה 557(ה) עולה, כי התקנה באה לתת מענה למצב העובדתי שנדון ברע"פ 9317/10, שם דובר על פסילות שניתנו בשני גזרי דין שונים ולא בפסילות שונות במסגרת אותו תיק משפטי.
אן כן, מה דינו של המבקש, שלא הפקיד רישיונו לאחר פסילתו ורישיונו הופקד מאוחר יותר? בעניין מזרחי נקבע, כי כאשר רישיון הנהיגה מופקד בידי משטרת ישראל בשל פסילה מנהלית במסגרת אותו הליך בו ניתן מאוחר יותר גזר הדין שכלל תקופת פסילה, יש בכך כדי למלא אחר דרישת ההפקדה ואין לדרוש עוד מנאשם להפקיד רישיונו במזכירות ביהמ"ש. מסקנה זו, כך נפסק, מתיישבת עם תכלית החקיקה. צודק ב"כ המבקש כי אין להקיש על ענייננו מעניין חיאדרה, שכן שם לא הוכח שרישיון הנהיגה הופקד אף לא במשטרה, במסגרת הפסילה המנהלית, בעוד שבענייננו אין מחלוקת על כי רישיון הנהיגה הופקד במשטרה עם הטלת הפסילה המנהלית. נראה, אפוא כי ההכרעה בעניין מזרחי ישימה גם במקרה הנדון.
החלטה
בפניי בקשה לקבוע כי תקופת הפסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה שהוטלה על המבקש במסגרת גזר דין שניתן נגדו, תחל להימנות מהמועד בו הוטלה על המבקש פסילה מנהלית (ב-30.11.2003), ולא מהמועד בו לכאורה הופקד רישיונו במזכירות ביהמ"ש המחוזי בחיפה (ב- 23.2.2005).
א. רקע וטיעוני הצדדים
ביום 2.9.2004 הרשעתי את המבקש, בהמשך להודייתו בעובדות כתב האישום המתוקן, בעבירה של גרם מוות ברשלנות, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ובעבירה של נהיגה במהירות מופרזת.
בהמשך לכך ביום 21.9.2004 גזרתי את דינו של המבקש לשנת מאסר בפועל, מאסר מותנה ו-"8 שנות פסילה מלהחזיק ומלקבל רשיון נהיגה לרכב. מתקופת הפסילה תנוכה התקופה בה היה הנאשם פסול מנהלית מלנהוג, דהיינו מיום 28.11.03".
מ"אישור על הפקדת רשיון נהיגה" (להלן: "אישור ההפקדה") שניתן ע"י מזכירות ביהמ"ש המחוזי בחיפה והמצורף לבקשת המבקש עולה, כי רישיון הנהיגה שלו הופקד Cמזכירות ביהמ"ש המחוזי בחיפה ביום 23.2.2005. משכך לכאורה לפי סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תקופת הפסילה תימנה החל ממועד זה ולא ממועד הקודם לכך.
לטענת המבקש, רישיון הנהיגה שלו נתפס ע"י משטרת ישראל, בעת שהוטלה עליו פסילה מנהלית ב- 30.11.2003. מאז אותו מועד לא הוחזר לו רישיונו והוא אף לא הוציא או קיבל רישיון נהיגה חדש. בניגוד לעולה מאישור ההפקדה הנ"ל, הוא לא הפקיד את רישיון הנהיגה שלו במזכירות ביהמ"ש ב- 23.2.2005, שכן באותו מועד שהה מאחורי סורג ובריח, במסגרת שנת המאסר בפועל שהוטלה עליו בתיק זה.
עוד לטענת המבקש, יש למנות את תקופת הפסילה החל מיום 28.11.2003 כפי שנקבע בגזר הדין, שכן במועד זה נתפס רישיון הנהיגה של המבקש ע"י משטרת ישראל. לפרק הזמן שבין ה- 28.11.2003 ועד ליום 28.11.2011 (8 שנים), יש להוסיף את התקופה בה שהה המבקש מאחורי סורג ובריח: 11.10.2004-19.5.2005, קרי, 7 חודשים ו- 9 ימים. לפי חישוב זה, תקופת הפסילה עתידה להסתיים ביום 7.7.2012.
לפנים משורת הדין התבקשתי להורות גם כי המבקש יוכל להתחיל בלימודי נהיגה ולגשת למבחנים הדרושים לצורך קבלת רישיון נהיגה עוד בטרם תסתיים תקופת הפסילה וזאת בכדי שיוכל להתחיל לשקם את חייו.
המשיבה מנגד טוענת כי המבקש היה מיוצג לאורך כל ההליך המשפטי וחזקה שבאי כוחו הסבירו לו את משמעות גזר דינו ואת הנדרש ממנו בעקבות פסילתו. למרות זאת, אין חולק כי לאחר מתן גזר הדין המבקש לא הפקיד את רישיון הנהיגה במזכירות ביהמ"ש ועשה זאת רק ב- 23.2.2005.
לפיכך לטענת המשיבה יש למנות את תקופת הפסילה החל מיום הפקדת רישיון הנהיגה במזכירות ביהמ"ש כעולה מהאישור הנ"ל, קרי מיום 23.2.2005. לפי חישוב זה, תקופת הפסילה אמורה להסתיים ביום 23.2.2013. מתקופה זו יש להפחית את תקופת הפסילה המנהלית (28.11.2003-21.9.2004- 299 ימים) ולהוסיף את התקופה בה ריצה המבקש עונש מאסר בפועל, בהתאם לסעיף 42(א)(2) לפקודת התעבורה (11.10.2004-19.5.2005- 221 ימים). לפי חישוב זה, תקופת הפסילה תסתיים ביום 21.12.2012.
המשיבה מתנגדת לבקשת המבקש לאפשר לו להתחיל בלימודי הנהיגה ולהיבחן במבחנים הדרושים לצורך קבלת רישיון נהיגה, בטרם תסתיים תקופת הפסילה וסבורה כי מדובר "בשינוי מהותי בגזר הדין והיה מקום להעלותה רק בערעור על גזר הדין".
ב"כ המשיבה, בהשלמת טיעוניה בכתב (בהמשך לדיון מיום 16.2.2012) מסרה כי בירור עובדתי מול אגף התנועה בתחנת משטרת חדרה העלה כי אכן בעת שהוטלה על המבקש פסילה מנהלית ב- 30.11.2003 נתפס רישיון הנהיגה שלו. יחד עם זאת נמצא, כי מאוחר יותר, משנפסל המבקש עד תום ההליכים, לא עודכנה על כך משטרת ישראל.
מבירור עם רס"מ חאתם חרדאן, רכז בוחנים במשטרת חדרה עלה, כי ככל שמסתיימת תקופת הפסילה המנהלית ולא מתקבל עדכון מביהמ"ש על המשך הפסילה, מוחזר רישיון הנהיגה לנהג.
בשל העובדה שמדובר בתיק משנת 2003, אין בידי משטרת ישראל תיעוד על החזרת הרישיון.
עוד ציינה ב"כ המשיבה, כי מעיון בתיק ביהמ"ש עלה כי ב- 23.9.2004 (יומיים לאחר מתן גזר הדין) ניתנה הוראה למשטרת ישראל לתפוס את רישיון הנהיגה של המבקש ולהעבירו למזכירות ביהמ"ש. ההוראה הועברה למשטרת נתיבות ומדו"ח הפעולה שבתיק עולה כי נעשה ניסיון לתפוס את הרישיון, אך הניסיון לא צלח (המבקש שהה אותה עת בבית הסוהר ובכתובת מגוריו שהייתה בידי המשטרה התגוררה משפחה אחרת). אליבא דהמשיבה, מהאמור לעיל ניתן ללמוד על כך שמשטרת ישראל לא יודעה על המשך פסילתו של המבקש.
אליבא דהמשיבה, מהמקובץ לעיל עולה כי במקרה זה הוחזר רישיון הנהיגה למבקש לאחר תום 90 ימי הפסילה המנהלית.
בהשלמת טיעוניו בכתב ובהתייחסו להשלמת טיעוני המשיבה, טען ב"כ המבקש כי אין הוא חולק על כך שקיים נוהל לפיו מעדכנת מזכירות ביהמ"ש את המשטרה בדבר פסילתו של נאשם מלנהוג ומלהחזיק ברישיון נהיגה. אלא, שנוהל זה כולל גם עדכונו של משרד הרישוי.
מבירור שערך ב"כ המבקש במזכירות ביהמ"ש עלה כי מבחינה טכנית לא ניתן לעדכן רק את המשטרה ולא לעדכן את משרד הרישוי ולהיפך, "היות ומדובר בדיווח ממוחשב למערכת המסונכרנת הן עם המסוף המשטרתי והן עם מחשביי משרד הרישוי".
לפיכך תהה ב"כ המבקש, כיצד טוענת המשיבה כי המשטרה לא יודעה בדבר פסילתו של המבקש עד תום ההליכים, בעוד שמפלט שהופק ממחשבי משרד הרישוי עלה כי הפסילה עד תום ההליכים שהוטלה במסגרת ב"ש 3489/04 [פורסם בנבו] אכן עודכנה.
עוד נטען ע"י ב"כ המבקש כי אין בידי המשיבה ולא ברשותו של רס"מ חאתם חרדאן כל אסמכתא לעניין החזרת הרישיון או לחילופין לכך שהרישיון נשלח אל המבקש בדואר ולפיכך, לא ניתן לפסול את האפשרות שרישיונו של המבקש נשאר תפוס בידי משטרת ישראל ולא הועבר למזכירות ביהמ"ש או למבקש, בעת שהמבקש נפסל עד תום ההליכים.
ב"כ המבקש תוהה כיצד חרף אישור הפקדת רישיון הנהיגה המצוי בתיק ביהמ"ש מיום 23.2.2005, רישיון הנהיגה עצמו לא מצוי בתיק ולא ברור מקום הימצאו.
כן התבקשתי להורות כי הפסילה עד תום ההליכים במסגרת ב"ש 3489/04 [פורסם בנבו] רוצתה זה מכבר וזאת לצורך מניעת סחבת מיותרת בהתנהלות אל מול משרד הרישוי.
ב. דיון
כיוון שהצדדים חלוקים ביניהם עובדתית על השתלשלות האירועים העובדתיים וכיוון שטיעוניהם העובדתיים, מבוססים על בירורים שערכו, לא אוכל להתבסס על בירורים אלו. התשתית העובדתית שתעמוד לנגד עיני היא זו העולה מתיק ביהמ"ש.
כעולה מתיק ביהמ"ש (והצדדים אינם חלוקים על כך) ב- 21.9.2004 פסלתי את המבקש מלהחזיק ומלקבל רישיון נהיגה. אותה עת היה הנאשם פסול בגין אותו תיק, עד תום ההליכים.
ע"פ אישור המצוי בתיק ביהמ"ש, רישיון הנהיגה של המבקש הופקד, במזכירות ביהמ"ש, רק ב- 23.2.2005 (משום מה אין הרישיון מצוי בתיק ביהמ"ש). רישיון הנהיגה הופקד, לא ברור ע"י מי, בעת שהמבקש ריצה עונש מאסר בגין התיק הנדון.
כפי שיפורט בהמשך, ע"פ פקודת התעבורה והתקנות שהותקנו מכוחה, תקופת הפסילה מלהחזיק ומלקבל רישיון נהיגה תחל להימנות מיום מתן גזר הדין, אך אין להביא בחישוב מניין ימי הפסילה את התקופה שחלפה עד אשר הופקד רישיון הנהיגה בביהמ"ש שהטיל את הפסילה.
על הרציונל שבבסיס חובת הפקדת רישיון הנהיגה כבר נאמר ע"י ביהמ"ש העליון, למשל ב- בש"פ 2199/03 מאיר נ' מדינת ישראל פ"ד נז(3) 467, בעמ' 472-473 מפי הש' א. פרוקצ'יה (ההדגשות אינן במקור) כי:
"תכליתו של ההסדר הנוגע לחובת הפקדת רישיון בבית-המשפט כתנאי לתחילת מירוץ תקופת הפסילה נהירה על פניה. ראשית, חובת ההפקדה של רישיון שנפסל ממחישה לבעל הרישיון את עובדת כניסתה לתוקף של הפסילה ואת משמעותה המלאה והמוחשית של פסילה זו. שוב אין בידו תעודת רישיון, ואין ברשותו מסמך המתיר לו לנהוג. להיעדר תעודת הרישיון ברשות הנאשם ישנה משמעות חינוכית ופסיכולוגית העשויה לתרום להפנמת איסור הנהיגה עד לריצוי מלוא תקופת הפסילה. רציונל זה ישים הן לגבי רישיון תקף הן לגבי רישיון שתוקפו פקע. שנית, הפקדת רישיון כאמור מקטינה את החשש מפני עשיית שימוש לרעה בתעודת הרישיון בעת פסילה. לגבי רישיון תקף היא מקטינה חשש כי הנהג יציג אותו בפני גורם מוסמך בלא שזה ידע על דבר הפסילה. לגבי רישיון שאינו תקף, היא מקטינה חשש מפני אפשרות זיוף ומצג שווא. רציונל זה, העומד ברקע הסדר ההפקדה, אינו חל מקום שהרישיון אבד, ולכך נמצא הסדר חלופי המשרת את המטרה הראשונה של ההפקדה בדמות הצהרה על האובדן…"
סעיף 42 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] קובע כי:
"42. (א) פסילה שהטיל בית משפט מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לפי פקודה זו תחל ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת.
…
(ג) בחישוב תקופת הפסילה לא יבואו במנין –
(1) התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה;
(2) תקופה שבה נשא בעל הרשיון עונש מאסר על העבירה שבגללה נפסל כאמור."
תקנה 556(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: תקנות התעבורה) קובעת כי:
"556. (א) נפסל בעל רשיון נהיגה על ידי בית משפט מהחזיק ברשיונו, ימציא בעל הרשיון את רשיון הנהיגה שלו לאותו בית המשפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה; אם שוכנע בית המשפט שהרשיון אינו בידי בעלו אותה שעה ימציאו בעל הרשיון, תוך התקופה שקבע בית המשפט, לאחר שניתנה ערבות להמצאת הרשיון ובתנאים שקבע בית המשפט."
ותקנה 557(א)-(ד) קובעת כך:
"557. (א) הודע לבעל הרשיון על פסילת רשיונו או על התלייתו על ידי בית המשפט או לפי צו של קצין משטרה או לפי החלטה של רשות הרישוי, לפי הענין, ימציא את רשיונו כאמור בחלק זה אף אם רשיונו אינו בר-תוקף אותה שעה.
(ב) הוכח על פי תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, למזכיר של בית המשפט שהרשיע בעל רשיון נהיגה, או לקצין משטרה או לרשות הרישוי, לפי הענין, כי רשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל כאמור בחלק זה אבד ואין בידו כל עותק של הרשיון, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שהומצאה ההצהרה לרשות שהטילה אותה.
(ג) מצא בעל הרשיון את הרשיון שאבד ימציאו מיד לבית המשפט, לקצין משטרה או לרשות הרישוי שהחליטה על הפסילה.
(ד) (בוטלה)."
ב- 30.3.2011, הוספה לתקנות התעבורה תקנה 557(ה) שלשונה כדלקמן:
"(ה) המציא בעל הרישיון את הרישיון לרשות לפי חלק זה, וחלה עליו, בשל פסילה אחרת, חובה להמציאו פעם נוספת לרשות לפי חלק זה, ימציא לה אישור על ההמצאה הקודמת, שנתנה לו הרשות שלה המציא את הרישיון, ומירוץ תקופת הפסילה הנוספת לא יתחיל לפני שהמציא את האישור כאמור."
טרם התקנתה של תקנה 557(ה) נקראו קריאות למחוקק, בפסקי דין שונים, להשלים את החסר שבתקנות ולהבהיר באילו מצבים נדרש מי שנפסל מלקבל ומלהחזיק ברישיון נהיגה, להמציא על כך תצהיר, שכן מלשון התקנות כפי שהייתה אז (תקנה 557(ב)), עלה כי רק כאשר רישיון הנהיגה אבד, נדרש להגיש תצהיר, בעוד שהתקנות לא נתנו מענה לקשת של מצבים ביניהם, מה הדין כאשר הרישיון הופקד כבר בידי המשטרה או בידי בימ"ש, במסגרת פסילה אחרת.
כך למשל, ב- רע"פ 7431/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 21.11.2010) אמר ביהמ"ש העליון, מפי הש' א' פרוקצ'יה, א' רובינשטיין וס' ג'ובראן כי:
"…ייטיב מחוקק המשנה אם יבהיר את רשימת המצבים בהם חלה חובת המצאת תצהיר לפי תקנה 557(ב). מעבר לשאלה נשוא הליך זה (חובת המצאת תצהיר למי שמעולם לא החזיק רשיון נהיגה), עוררה התקנה שאלות נוספות, בכללן: חובת המצאת תצהיר שעה שכבר הומצא תצהיר בדבר אבדן הרישיון בהליך אחר (לגביה ראו רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) [פורסם בנבו]); וכן חובת המצאת תצהיר שעה שרשיון הנהיגה עצמו מופקד בגין פסילה בהליך אחר (שאלה שהתעוררה, אך לא הוכרעה לגופה, בתיק רע"פ 8317/10 כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) [פורסם בנבו]). מבלי להיכנס לשאלה מהם המצבים בהם ראוי לדרוש המצאת תצהיר, יאה אם מחוקק המשנה יבטיח, שנאשם ידע מתי חלה עליו חובה כאמור, ומתי הוא פטור הימנה, והדבר אינו מסובך כלל."
כאמור, תקנה 557(ה) הוספה לתקנות התעבורה ב- 30.3.2011 והיא באה לכאורה לתת מענה לחסר האמור.
נשאלת השאלה אם תקנה זו חלה על ענייננו, הן מבחינה דיונית והן מבחינה מהותית.
בפן הדיוני, נראה כי אין התקנה חלה על ענייננו, שכן כעולה מסעיף 10 לפקודת סדרי השלטון והמשפט ומסעיף 17 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש], תוקפה של התקנה חל מיום פרסומה ברשומות, קרי, מיום 30.3.2011. והרי, בענייננו, מדובר בגזר דין שניתן ב- 21.9.2004 וכעולה מאישור הפקדת הרישיון, רישיונו של המבקש הופקד לכל המאוחר ב- 23.2.2005.
יוער, כי גם מבחינה מהותית, אין זה ברור אם התקנה חלה על ענייננו, שכן עולה השאלה האם הביטוי "פסילה אחרת" שבתקנה 557(ה) כוונתו רק לפסילה שניתנה במסגרת הליך משפטי אחר (בתיק אחר) או גם כאשר מדובר בפסילות שונות שהוטלו במסגרת אותו הליך (למשל כבענייננו- הפקדת הרישיון במסגרת פסילה מנהלית והצורך מאוחר יותר בהפקדת אישור במסגרת הפסילה עד תום ההליכים או הפסילה המוטלת בגזר הדין).
מעיון בפרוטוקול ועדת הכלכלה של הכנסת שדנה בתקנה 557(ה) הנ"ל עולה, כי התקנה באה לתת מענה למצב העובדתי שנדון ב-רע"פ 9317/10 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, [פורסם בנבו], 8.2.2011)), שם דובר על פסילות שניתנו בשני גזרי דין שונים ולא בפסילות שונות במסגרת אותו תיק משפטי (ראו פרוטוקול ישיבה מס' 469 של ועדת הכלכלה, הכנסת ה- 18 (27.2.2011), http://oknesset.org/committee/meeting/3913/).
משקבעתי כי אין תקנה 557(ה) חלה על ענייננו, חוזרים אנו לשאלה מה דינו של המבקש שלא הפקיד רישיונו לאחר פסילתו ורישיונו הופקד מאוחר יותר.
אציין, כי במקרה אחר (ב"ש (חי') 2562/08 מזרחי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, [פורסם בנבו], 18.6.2008) להלן: "הלכת מזרחי") וטרם התקנת תקנה 557(ה) קבעתי, כי כאשר רישיון הנהיגה מופקד בידי משטרת ישראל בשל פסילה מנהלית במסגרת אותו הליך בו ניתן מאוחר יותר גזר הדין שכלל תקופת פסילה, יש בכך כדי למלא אחר דרישת ההפקדה ואין לדרוש עוד מנאשם להפקיד רישיונו במזכירות ביהמ"ש (ההדגשות אינן במקור):
"לפי לשון התקנה [תקנה 556 לתקנות התעבורה] וברוח פסיקות ביהמ"ש העליון כמפורט לעיל, לכאורה היה על המבקש להפקיד רשיונו בבית המשפט המחוזי בחיפה והוא לא רשאי היה להסתפק בהפקדה שבוצעה במשטרת ישראל עם הטלת הפסילה המנהלית. עוד לפי התקנה, יכול היה המבקש לשכנע את בית המשפט כי הרישיון אינו בידו, וכי הופקד במשטרה, ולקבל אורכה לצורך המצאתו. הוא כאמור לא עשה זאת. ודוק, הסיפא לתקנה 556 הנ"ל מתייחסת לכאורה למצב נשוא דיוננו. הרישיון לא היה כאמור בידי המבקש, שכן הופקד אצל קצין משטרה. לכאורה, היה אפוא על המבקש להביא עובדה זו לידיעתי בעת מתן גזר הדין. או אז, הייתי נותן לו, מן הסתם, אורכה להפקיד הרישיון.
אלא שבשונה משאר התקדימים ופסקי הדין המנחים בסוגיה זו, הפקיד המבקש בענייננו את רישיונו במשטרת ישראל, בגין אותו תיק שבו נגזר עליו גזר הדין נשוא דיוננו…
פירוש דווקני של סעיפי פקודת התעבורה ותקנותיה, המצוטטים לעיל, היה צריך להביאני לכאורה לכדי פירוש אבסורדי, כי אפילו הופקד רישיון הנהיגה בבית המשפט ביום מתן גזר הדין, אזי כיוון שרישיון הנהיגה לא הופקד בבית המשפט ביום 16/12/01, אין למנות כלל, לצרכי חישוב תקופת הפסילה, את התקופה מיום 16/12/01 ועד למועד גזר הדין. ודאי שלא לכך התכוון המחוקק.
הפרשנות התכליתית הראויה למקרה זה, הביאתני למסקנה כי בנסיבות המקרה הנדון, עמד המבקש בדרישות הדין. הוא נפסל מלהחזיק רישיון נהיגה, החל מ- 16/12/01. במועד זה הוא הפקיד את רישיונו בידי קצין משטרה שהחליט על פסילתו המנהלית. בכך יצא ידי חובתו. מסקנה זו מתיישבת גם עם תכלית
החקיקה. הפקדת הרישיון (שלא הוחזר לו) מונעת כל אפשרות של תרמית והתחזות של המבקש כמי שרשאי לנהוג וכמי שבידו רישיון נהיגה. לא זאת אף זאת, בעצם הפקדת הרישיון, במשטרה, בגין מעורבותו בעבירות נשוא כתב האישום שבגינו הוטלה עליו הפסילה, יש משום הפנמה של איסור הנהיגה עד לריצוי מלוא תקופת הפסילה. ודוק, לאחר הפסילה המנהלית הורה בית המשפט על המשך הפסילה עד לתום ההליכים ובתום ההליכים, ובהמשך ישיר להחלטות הפסילה הקודמות, הוריתי על פסילת המבקש מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 15 שנה החל מיום הפסילה המנהלית.
בכך שונה המקרה הנדון מאותם מקרים בהם נפסל נאשם ע"י בית המשפט ורישיונו הופקד באותו בית משפט ולאחר מכן נפסל על ידי בית משפט אחר ולא נעשה על ידו כל צעד אקטיבי להפקדת הרישיון או תצהיר בבית המשפט האחר. במקרה כזה, דרוש הצעד האקטיבי מצידו של הנאשם, כדי להפנים חינוכית ופסיכולוגית את איסור הנהיגה החדש והנוסף שנגזר עליו.
המקרה הנדון בפניי, שונה גם ממצב בו כלל לא היה רישיון נהיגה בידי נאשם בעת שנפסל מלקבלו. במקרה כזה, נדרש צעד אקטיבי של הפקדת תצהיר לצורך הפנמת האיסור. צעד אקטיבי שכזה, נעשה כאמור בענייננו, כשהפקיד המבקש את רישיונו אצל קצין המשטרה."
עוד אציין, כי צודק ב"כ המבקש כי אין להקיש על ענייננו מת"פ (חי') 203/03 מדינת ישראל נ' חיאדרה (לא פורסם, [פורסם בנבו], 12.10.2009), שכן שם לא הוכח שרישיון הנהיגה הופקד אף לא במשטרה, במסגרת הפסילה המנהלית, בעוד שבענייננו אין מחלוקת על כי רישיון הנהיגה הופקד במשטרה עם הטלת הפסילה המנהלית.
נראה, אפוא כי הכרעתי בהלכת מזרחי, ישימה גם במקרה הנדון ולפיכך אני קובע כי תקופת הפסילה תסתיים ב- 7.7.2012.
אשר לבקשתו הנוספת של המבקש, להתיר לימוד למבחן נהיגה בטרם תסתיים פסילתו, צודקת המשיבה בטיעונה כי יש בכך משום שינוי גזר הדין לאחר "גמר המלאכה". לפיכך, הבקשה בעניין זה- נדחית.
המזכירות תעביר החלטתי לב"כ הצדדים, למבקש ולרשות הרישוי.
ניתן היום, י"א אדר תשע"ב, 05 מרץ 2012, בהעדר הצדדים.
אילן שיף
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה