בפני כבוד השופט בסאם קנדלפת
כנגד הנאשם הוגש כתב אישום שמייחס לו עבירה של נהיגה בזמן הפסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה. בכתב האישום נטען, כי הנאשם נהג ברכב על אף שהודע לו כי הוטלה עליו, עוד לפני כן, פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה. עוד צוין בכתב האישום, כי הנאשם הפקיד את רישיונו בבית המשפט רק ביום 18.10.2010, על אף שהודע לו על הפסילה קודם לכן. הנאשם מעלה טענה שלפיה, הוא לא ידע על אודות חובתו להפקיד את רישיונו.
.
בית המשפט זיכה את הנאשם ופסק כלהלן:
הוכח, כי הנאשם נהג ברכב, לאחר שחלפו 3 חודשים מיום קבלת ההודעה על הפסילה, כשהוא סבור, באמת ובתמים, שהוא נוהג כחוק ושתקופת הפסילה שהוטלה עליו נסתיימה. הוכח, כי הנאשם נתפס לכלל טעות בסוברו בתום לב כי אין חלה עליו חובה להפקיד את רישיונו בבית המשפט בעקבות הפסילה.
בנסיבות עולה, כי ההודעה בדבר פסילת רישיון נהיגה, מעולם לא נשלחה אל הנאשם, להבדיל מ-"הודעה על קנס" שכן נשלחה לכתובתו של הנאשם אך אינה רלוונטית לענייננו.
"הודעה בדבר פסילת רישיון נהיגה" שמופקת על ידי מזכירות בית המשפט ונשלחת בדרך כלל לנאשמים שמוטלת עליהם פסילה, כוללת הוראה ברורה בדבר חובת המצאת רישיון הנהיגה לבית המשפט ומונעת כל טעות בעניין זה. אך כאמור, הודעה כזו לא נשלחה לנאשם, דבר שתרם להיווצרות הטעות שנפלה אצלו.
צירוף מקרים זה, יחד עם חוסר התנסות דומה שלו בעבר, גרמו כאמור לטעות שאליה נתפס הנאשם, שכביכול אין מוטלת עליו חובה למסור את רישיונו לבית המשפט שהטיל עליו את הפסילה. טעות זו, הנה סבירה בנסיבות העניין.
ההכרה כיום בטעות במצב דברים, בהתאם לסעיף 34יח(א) לחוק העונשין החל בענייננו, איננה מותנית עוד בהיותה של הטעות כנה וסבירה, אלא בכנותה של הטעות בלבד. עם זאת, סבירות הטעות עדיין יכולה לשמש גם כיום את בית המשפט כאמת מידה לבחינת אמינות גרסת הנאשם לגבי טעותו. עבירת הנהיגה בזמן הפסילה הנה עבירה הדורשת מחשבה פלילית לשם התהוותה, ועל התביעה רובץ הנטל להוכחת קיומו של יסוד נפשי זה אצל הנאשם לצורך הרשעתו.
מבחינה זו, העבירה של נהיגה בזמן הפסילה היא בגדר חריג בפקודת התעבורה, שכן רוב העבירות שנקבעו בפקודה ובתקנות על פיה, הן מסוג העבירות של אחריות קפידה, אשר בהתקיים היסוד העובדתי הנדרש להתהוותן, קיימת חזקה משפטית בדבר קיום היסוד הנפשי של מחשבה פלילית, או למצער של רשלנות, ואין עוד צורך להוכיחו.
סיווגה של עבירת הנהיגה בזמן הפסילה כעבירה של מחשבה פלילית עולה מתוך לשון הנורמה המפורשת והברורה, אשר דורשת מודעות של ממש אודות הפסילה. הטלתו של עונש המאסר בגין עבירה של נהיגה בזמן הפסילה הייתה נמנעת לולא הוכחתה של מחשבה פלילית או רשלנות.
בשים לב להגדרתה האמורה של העבירה של נהיגה בזמן הפסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, לפיה מותנית התהוות העבירה בקיום הנסיבה של "כל עוד הפסילה בתוקפה", ועל רקע הוראת סעיף 20(א) לחוק העונשין, אשר מגדירה את היסוד הנפשי הנדרש לקביעת אשמתו של הנאשם, לפיה מחשבה פלילית דורשת לענייננו גם "מודעות לקיום הנסיבות" הנמנות עם פרטי העבירה, ובהעדר קיומה של מודעות אצל הנאשם לרכיב זה של היסוד העובדתי שבעבירה (היותה של הפסילה בתוקף), אזי עבירה זו איננה מתקיימת. אי-ידיעת החוק איננה מצדיקה עשיית מעשה אסור לפיו. בכך, מוציא החוק את הדרישה לקיום היסוד הנפשי ביחס לרכיב הנורמטיבי שבעבירה, מתחולת העיקרון לפיו אין עבירה ללא אשמה.
במקרה דנן, הנאשם היה מודע לקיומו של האיסור לנהוג בזמן הפסילה כל עוד הפסילה בתקפה, ואכן הקפיד שלא לעבור על האיסור בתקופת הפסילה. אך בחלוף שלושה חודשים מיום המצאת גזר הדין לידיו הוא חזר לנהוג משסבר לתומו כי תקופת הפסילה הסתיימה ומעשהו אינו אסור.
בנסיבות העניין, הנאשם טעה בחוק אחר האוצל רק בעקיפין על שאלת קיום העבירה, ומכאן שטעותו במצב המשפטי הקבוע בסעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה ובתקנה 556(א) לתקנות התעבורה, הנה טעות "במצב דברים" לגבי האיסור שבסעיף 67 לפקודת התעבורה.
אי ידיעת הנאשם אודות חובת ההפקדה של רישיונו אינה פוטרת אותו כאמור מהתוצאות המשפטיות של הפרת חובה זו, ככל שתוצאות אלו נוגעות לדין הלבר פלילי שנוגע לחישוב תקופת הפסילה. במילים אחרות, תקופת הפסילה שהוטלה עליו לעולם לא תסתיים כל עוד לא יפקיד הנאשם את רישיונו בבית המשפט שפסל אותו ותחלוף מאז תקופת הפסילה המקורית שהוטלה עליו. כך, גם אם מילא הנאשם אחר צו בית המשפט אשר הטיל עליו את הפסילה ולא נהג משך תקופת הפסילה, אך לא הפקיד את רישיונו כנדרש בחוק.
זוהי הסנקציה הנובעת מהפרת חובת המסירה של רישיון הנהיגה, ודי בכך כדי להגשים את מטרות ההסדר הקבוע בסעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה ובתקנות. אין כאמור צורך בהפעלת הסנקציה של החוק הפלילי לשם כך.
הכרעת דין
אני מזכה את הנאשם מכל אשמה.
רקע
1. הנאשם עומד לדין על עבירה של נהיגה בזמן הפסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה.
על פי עובדות כתב האישום, ביום 18.10.2010 נהג הנאשם ברכב על אף שהודע לו כי הוטלה עליו ביום 15.7.2010 [צ"ל: ביום 21.6.2010] פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 3 חודשים על ידי בית המשפט לתעבורה בצפת, במסגרת תיק תת"ע 1079-06-10 [פורסם בנבו].
עוד צויין בכתב האישום, כי הנאשם הפקיד את רישיונו בבית המשפט רק ביום 18.10.2010, על אף שהודע לו על הפסילה קודם לכן.
לנאשם יוחסו עבירות נלוות, שלא זכו להתייחסות כלשהי של מי מהצדדים לאורך כל ניהול ההליך, לרבות בסיכומים, ואף בית המשפט יתעלם מהן בהכרעת הדין.
2. הנאשם אשר כפר באשמה המיוחסת לו, הסכים בישיבת יום 21.5.2012 להגשת כל חומר הראיות של התביעה, והמשפט נקבע ליום 23.5.2012 לשמיעת פרשת ההגנה.
בישיבת יום 23.5.2012 הוגשו כראיות מטעם התביעה: תיק תת"ע 1079-06-10 [פורסם בנבו] של בית המשפט לתעבורה בצפת (ת/1); הודעת הנאשם במשטרה מיום 18.10.2010 (ת/2); דוח על עיכוב הנאשם מיום 18.10.2010 (ת/3); ודוח הפעולה של השוטר שעצר את רכב הנאשם מיום 18.10.2010 (ת/4). באותה ישיבה נשמעה פרשת ההגנה אשר הסתכמה בעדותו של הנאשם, הצדדים השמיעו את סיכומיהם לעניין האשמה, ומועד מתן הכרעת הדין נקבע להיום.
3. הגנתו של הנאשם הנה, בקליפת אגוז, כדלקמן: הנאשם לא ידע על חובתו להפקיד את רישיונו בבית המשפט לצורך חישוב תקופת הפסילה; הוא מילא אחר החלטת בית המשפט ולא נהג במשך 3 חודשים מיום קבלת ההודעה על הפסילה; וביום 18.10.2010, עת נתפס נוהג ברכב, הוא סבר בתום לב כי הוא נוהג כחוק לאחר שתקופת הפסילה, מבחינתו, הסתיימה. משכך, טוענת ההגנה כי עומדת לנאשם הגנה של "טעות במצב דברים" לפי סעיף 34יח לחוק העונשין, אשר פוטרת אותו מאחריות פלילית.
לעומתה, התביעה טוענת כי אין מקום לקבל את גרסתו העובדתית של הנאשם, ומכל מקום – וכאן המחלוקת העיקרית בין הצדדים – טעותו של הנאשם – אם אמנם היתה כזאת – נופלת בגדר "טעות במצב משפטי" לפי סעיף 34יט לחוק העונשין, ואין לכך נפקות לעניין אחריותו הפלילית.
ממצאי עובדה
4. לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהוגש והתרשמתי ממהימנות גרסתו של הנאשם בעת שהעיד בפניי, מצאתי כי הנאשם נהג ברכב ביום 18.10.2010, לאחר שחלפו 3 חודשים מיום קבלת ההודעה על הפסילה, כשהוא סבור, באמת ובתמים, שהוא נוהג כחוק ושתקופת הפסילה שהוטלה עליו נסתיימה.
5. האמון שאני נותן בגרסתו של הנאשם לפיה הוא נתפס לכלל טעות בסוברו בתום לב כי אין חלה עליו חובה להפקיד את רישיונו בבית המשפט בעקבות הפסילה, מתחזק נוכח מכלול הראיות האחרות שהוגשו על ידי התביעה. אפרט.
6. גזר הדין שניתן בהעדר הנאשם ביום 21.6.2010 בתיק תת"ע 1079-06-10 [פורסם בנבו] (ת/1), אשר לפיו הוטלה על הנאשם פסילה בפועל לתקופה של 3 חודשים, נרשם בכתב יד על גבי טופס דיון מובנה, כאשר בית המשפט סימן ב- X את השורות הרלוונטיות לגזר הדין. כך, בית המשפט סימן ב- X את השורה שבה נרשם בדפוס כי בית המשפט דן את הנאשם לתשלום קנס, ובכתב יד נרשם גובה הקנס שהוטל ומספר ימי המאסר תמורתו. כך גם סימן בית המשפט ב- X את השורה שבה נרשם בדפוס כי הוטלה על הנאשם פסילה על תנאי, ובכתב יד נרשמה תקופתה. כמו כן, בית המשפט סימן ב- X את השורה שבה נרשם בדפוס כי בית המשפט פסל את הנאשם מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה, ובכתב יד נרשמה תקופת הפסילה – 3 חודשים. ואולם, אף כי ברור כי יתר השורות המתייחסות להטלת עונש מאסר על תנאי, הפעלת פסילה על תנאי וחתימה על התחייבות לא סומנו בשל חוסר רלוונטיות, בית המשפט, מסיבה לא ברורה, לא סימן ב- X גם את השורה שבה נרשם בדפוס כי "הפקדת רישיון הנהיגה תיעשה לאלתר / עד ליום … עליך להפקיד את רישיון הנהיגה במזכירות בית המשפט בו נפסלת". מכאן, נוצרה טעותו של הנאשם אשר העיד כי "לא [חשב] כלל שצריך להפקיד רישיון נהיגה" (עמוד 3 לפרוטוקול מיום 23.5.2012), ואני נותן כאמור אמון מלא בעדותו זו.
7. השמטה מקרית זו בגזר הדין הצטברה לתקלה נוספת שאירעה בתיק תת"ע 1079-06-10 [פורסם בנבו]. מעיון בתיק האלקטרוני שהוא חלק בלתי נפרד מהמוצג ת/1, עולה כי על אף שהופק (רק ביום 15.7.2010) טופס "הודעה בדבר פסילת רישיון נהיגה", הרי שהודעה זו מעולם לא נשלחה אל הנאשם, להבדיל מ-"הודעה על קנס" שכן נשלחה לכתובתו של הנאשם אך אינה רלוונטית לענייננו. "הודעה בדבר פסילת רישיון נהיגה" שמופקת על ידי מזכירות בית המשפט ונשלחת בדרך כלל לנאשמים שמוטלת עליהם פסילה, כוללת הוראה ברורה בדבר חובת המצאת רישיון הנהיגה לבית המשפט ומונעת כל טעות בעניין זה. אך כאמור, הודעה כזו לא נשלחה לנאשם, דבר שתרם להיווצרות הטעות שנפלה אצלו.
8. צירוף מקרים זה, יחד עם חוסר התנסות דומה שלו בעבר, גרמו כאמור לטעות שאליה נתפס הנאשם, שכביכול אין מוטלת עליו חובה למסור את רישיונו לבית המשפט שהטיל עליו את הפסילה. טעות זו, הנה סבירה בנסיבות העניין, וסבירותה מחזקת בעיני את כנותה. אכן, ההכרה כיום בטעות במצב דברים, בהתאם לסעיף 34יח(א) לחוק העונשין החל בענייננו (ראו להלן), איננה מותנית עוד בהיותה של הטעות כנה וסבירה, אלא בכנותה של הטעות בלבד. עם זאת, סבירות הטעות עדיין יכולה לשמש גם כיום את בית המשפט כאמת מידה לבחינת אמינות גרסת הנאשם לגבי טעותו (ראו: דנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1, 19-18 (1998)). וכך מצאתי, כי עדותו של הנאשם בדבר הטעות שחלה אצלו, הנה כנה וסבירה. לא למותר להוסיף, כי גרסתו של הנאשם היתה עקבית לאורך כל הדרך, החל בתגובתו בשעת העיכוב ("לא ידעתי שצריך להפקיד רישיונות" – ת/3), עובר בחקירתו במשטרה ("לא הפקדתי את הרישיון לא ביקשו ממני" – ת/2), וכלה בעדותו בפניי בבית המשפט. אמנם, בדוח הפעולה (ת/4) נרשם מפי הנאשם (כביכול) שהוא "קיבל … פסק דין המורה לנהג שהוא נפסל למשך 3 חודשים ועליו להפקיד את רישיון הנהג", אך גם בעניין זה אני מעדיף את גרסתו של הנאשם לפיה הוא אמר לשוטר "שבגזר הדין לא כתוב שעלי[ו] להפקיד רישיון הנהיגה" (ראו שורות 5-8 לעדות הנאשם בעמוד 5 לפרוטוקול), ולו מן הטעם שזו היתה כאמור גרסתו העקבית של הנאשם, וכך גם מופיע בפועל בגזר הדין שניתן בענייננו של הנאשם ונשלח אליו.
דיון משפטי
9. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נסבה סביב נפקותה המשפטית של הטעות שחלה אצל הנאשם. הדין בעניין זה ייבחן באספקלריה של הוראות החלק הכללי של חוק העונשין, התשל"ז-1977, שחלות גם על העבירה נשוא דיוננו (ראו סעיף 34כג לחוק העונשין).
10. סעיף 67 לפקודת התעבורה קובע לענייננו לאמור:
"מי שהודע לו שנפסל מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה, וכל עוד הפסילה בתקפה הוא נוהג ברכב שנהיגתו אסורה בלי רשיון לפי פקודה זו … , דינו – מאסר שלוש שנים …"
עבירת הנהיגה בזמן הפסילה הנה עבירה הדורשת מחשבה פלילית לשם התהוותה, ועל התביעה רובץ הנטל להוכחת קיומו של יסוד נפשי זה אצל הנאשם לצורך הרשעתו (ראו סעיפים 19 ו- 20 לחוק העונשין, התשל"ז-1977). מבחינה זו, העבירה של נהיגה בזמן הפסילה היא בגדר חריג בפקודת התעבורה, שכן רוב העבירות שנקבעו בפקודה ובתקנות על פיה, הן מסוג העבירות של אחריות קפידה, אשר בהתקיים היסוד העובדתי הנדרש להתהוותן, קיימת חזקה משפטית בדבר קיום היסוד הנפשי של מחשבה פלילית, או למצער של רשלנות, ואין עוד צורך להוכיחו (סעיף 22 לחוק העונשין). סיווגה של עבירת הנהיגה בזמן הפסילה כעבירה של מחשבה פלילית עולה מתוך לשון הנורמה המפורשת והברורה, אשר דורשת מודעות של ממש אודות הפסילה (וראו: ע"א 7602/06 עזבון נתנאל ג'ורג' חאדג'ג' ז"ל נ' מלכה [פורסם בנבו] (2011); רע"פ 729/92 שיטרית נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(1) 873 (1992).
לא למותר לציין עוד כי, בניגוד לטענה שהועלתה על ידי המאשימה בתיק זה, ומעבר לקביעת החוק הברורה בהקשר זה, לא ניתן היה לסווג עבירה זו כעבירה של אחריות קפידה, ולו בשל עונש המאסר (ובכלל זה גם מאסר על תנאי – ראו סעיף 52(א) לחוק העונשין) הצפוי למי שיבצעה, אשר מתחייב בדרך כלל מחומרת העבירה (וראו: רע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' אבו-לבן [פורסם בנבו] (2007)). שכן, כך קובע סעיף 22(ג) לחוק העונשין:
"… לא יידון אדם [הנושא באחריות קפידה בשל עבירה] למאסר, אלא אם כן הוכחה מחשבה פלילית או רשלנות."
לפיכך, הטלתו של עונש המאסר בגין עבירה של נהיגה בזמן הפסילה היתה נמנעת לולא הוכחתה של מחשבה פלילית או רשלנות.
11. הערך החברתי המוגן על ידי העבירה של נהיגה בזמן הפסילה הוא הגנה על שלום הציבור, ובנוסף – וזה העיקר – הגנה על שלטון החוק והערך בדבר כיבוד החוק והציות לו (ראו לדוגמא: רע"פ 1482/12 אלגלי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2012); רע"פ 1211/12 ישראלי נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (2012); רע"פ 6115/06 מדינת ישראל נ' אבו-לבן [פורסם בנבו] (2007)). מכאן עולה כי, המחשבה הפלילית של הנוהג בזמן פסילה, אשר מתבטאת במודעות לטיב המעשה (הנהיגה) ולקיום הנסיבות (בעיקר לקיום הפסילה ותוקפה), היא הנותנת את המשמעות הפלילית לעבירה ומבטאת את היחס האנטי-חברתי החמור הדרוש להתהוותה. יחס סובייקטיבי זה של עושה העבירה כלפי הערך החברתי המוגן על ידי איסורה (דהיינו, זלזול מודע בהחלטת בית המשפט ובשלטון החוק שמוכיח כי "לא ניתן להרחיק אותו נהג מהכביש כל עוד הדבר תלוי ברצונו הטוב" (רע"פ 6115/06 הנ"ל)), הוא הקובע את אשמתו של העבריין שבלעדיה אין עבירה (וראו: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א 40 (1984)).
מכאן, ובשים לב להגדרתה האמורה של העבירה של נהיגה בזמן הפסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, לפיה מותנית התהוות העבירה בקיום הנסיבה של "כל עוד הפסילה בתוקפה", ועל רקע הוראת סעיף 20(א) לחוק העונשין, אשר מגדירה את היסוד הנפשי הנדרש לקביעת אשמתו של הנאשם, לפיה מחשבה פלילית דורשת לענייננו גם "מודעות לקיום הנסיבות" הנמנות עם פרטי העבירה, ובהעדר קיומה של מודעות אצל הנאשם לרכיב זה של היסוד העובדתי שבעבירה (היותה של הפסילה בתוקף), אזי עבירה זו איננה מתקיימת, מכוח העיקרון שאין עבירה ללא אשמה – nullum crimen sine culpa.
12. יכולתי לסיים כאן את הכרעת הדין, ולזכות את הנאשם, באמצעות הניתוח הפשטני הנ"ל של העבירה. עם זאת, אין לכחד כי העיקרון שלפיו "אין עבירה ללא אשמה" אין די בו כדי לפתור את הקושיה שמעלה המאשימה בטענתה כי גם אם אכן טעה הנאשם הרי טעותו היתה "טעות בדין", שאין בה כדי לפטור אותו מאחריות לעבירה, כאמור בהוראת סעיף 34יט לחוק העונשין.
אודה כי התלבטתי לא מעט נוכח הטענות הנכבדות שהעלה בא כוח המאשימה בהקשר זה. עם זאת, הגעתי למסקנה כי הדין הוא עם באי כוח הנאשם אשר טענו כי טעותו של הנאשם נופלת בגדר "טעות בעובדה", אשר כן פוטרת את הנאשם מאחריות פלילית, מכוח האמור בהוראת סעיף 34יח לחוק העונשין. להלן אפרט את טעמיי למסקנה זו.
13. בסעיף 34יט לחוק העונשין נקבע כדלקמן:
"לענין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר."
הוראה זו קובעת כלל בעל תוקף משפטי, לפיו אי-ידיעת החוק איננה מצדיקה עשיית מעשה אסור לפיו. בכך, מוציא החוק את הדרישה לקיום היסוד הנפשי ביחס לרכיב הנורמטיבי שבעבירה, מתחולת העיקרון לפיו אין עבירה ללא אשמה (ראו: ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ב 545 (1987); ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א 487 (1984)). הגיונה של הוראה זו חל באופן ברור על העבירות שהן אסורות מטבע ברייתן (mala in se), כגון רצח, אונס, גניבה, וכדומה, שהאיסור עליהן מושרש בתודעת הציבור, ולכן אף לא יימצא הטוען לאי ידיעת הדין בהקשר זה. אך גם לגבי העבירות הנובעות מהאיסור המפורש החל עליהן (mala prohibita), כמו בענייננו, אף כאן אי-ידיעת הדין אינה מצדיקה. פרופ' פלר בספרו הנ"ל (כרך ב, עמוד 550), מפרט את השיקולים העומדים ביסוד הכלל הזה, כי:
"בייחוד בתחום האיסורים הפליליים, אף חייב כל אדם לבדוק את הנתונים הנורמטיביים הנוגעים להתנהגותו, כדי לא להפר את קו הגבול בין המותר לבין האסור לפי דיני העונשין.
[וכן] דרישת יסוד – פוסטולט – לשם קיום חברה של שלטון חוק היא שהחוק יהיה בר תוקף לפי דפוסי ההתנהגות האובייקטיביים הקבועים בו, באורח שווה לכל בני החברה, ולפי המשמעות האחידה של הוראותיו, בהתאם לפירוש האחיד שניתן להן על ידי הרשויות המוסמכות לכך בחוק; ולא לפי דפוסים סובייקטיביים אשר כל פרט ופרט עשוי לייצרם לעצמו, ולו אף בטעות בלבד … גישה [אחרת] מביאה עמה, במקום סדר וחוקיות אחידים ושווים לכל, סוביקטיביזאציה של החוקיות לפי מושגיו האינדיבידואליים של כל פרט ופרט, ואנרכיה.
…
מלבד כל אלה, החלפת החוק האובייקטיבי והשווה לכולם, במתן אפשרות לכל פרט להתנהג לפי ידיעתו והבנתו את החוק, שקולה כנגד הענקת פרס למתנכר למציאות הנורמטיבית המסדירה את אורחות חייו בהתאם לאינטרס החברתי של הציבור כולו; אף מוטב לדעת פחות, שהרי באותה פרופורציה מתרחב תחום המותר ! … לעומת זאת, החלת החוק על כולם, באורח שווה ללא תלות בידיעת הפרט את החוק, היא גורם מחנך ומדרבן לידיעתו, ולאורחות חיים בהתאם להוראותיו."
14. ובכל זאת, התמונה איננה בדיוק כפי שהיא עולה מן האמור. החלתו הרחבה של כלל אי ידיעת הדין על עבירות מסוג mala prohibita מתנגשת כאמור עם עיקרון היסוד, לפיו "אין עבירה ללא אשמה", ועלולה לעתים לעורר תחושת אי צדק (ראו: ע"פ 389/91 מדינת ישראל נ' ויסמרק, פ"ד מט(5) 705 (1996); ע"פ 845/02 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לישראל בע"מ, [פורסם בנבו] פסקה 28 לפסק דינה של הנשיאה ביניש (2007); ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] פסקה 58 לפסק דינה של השופטת ברלינר (2007)). על רקע זה, ועל מנת למתן את התוצאות הנובעות מההתנגשות האמורה בין הכלל לפיו אי ידיעת הדין אינה פוטרת מאחריות פלילית לבין עקרון האשמה, התפתחה בפסיקה הדוקטרינה המבחינה בין טעות בדין פלילי, אותו דין הקובע את העבירה הפלילית, אשר אינה מהווה הגנה במשפט הפלילי, לבין טעות בדין לבר פלילי, דין שהוא חיצוני לעבירה הפלילית אשר יש בו כדי להכריע באחד מיסודותיה העובדתיים של העבירה, אשר דינה כדין טעות בעובדה שיכולה לבסס הגנה בפני אחריות פלילית (ראו לעניין הבחנה זו גישות שונות שהוצעו בספרות באשר לסיווגה של הטעות: ש"ז פלר "טעות בחוק הפלילי או הלבר פלילי, היכן הגבול ?" משפטים ה 3 508 (1974); ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ב 545 (1987); דן ביין "טעות בעובדה, טעות בחוק ותביעת זכות בתום-לב" הפרקליט כב 152 (1965); דן ביין "טעות בחוק הפלילי או הלבר פלילי, קביעת הגבול או חיסול ההבחנה ?" הפרקליט ל 106 (1975); פסיקת בית המשפט העליון התייחסה לחילוקי הדעות בין המחברים אך לא הכריעה בהם – ראו: ע"פ 389/91 ו- ע"פ 5672/05 הנ"ל).
15. במקרה שבפנינו, הנאשם היה מודע לקיומו של האיסור לנהוג בזמן הפסילה כל עוד הפסילה בתקפה, ואכן הקפיד שלא לעבור על האיסור בתקופת הפסילה. אך בחלוף שלושה חודשים מיום המצאת גזר הדין לידיו הוא חזר לנהוג משסבר לתומו כי תקופת הפסילה הסתיימה ומעשהו אינו אסור. טעותו של הנאשם נעוצה באי ידיעתו על דבר קיומן של הוראות סעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה ותקנה 556(א) לתקנות התעבורה, אשר קובעות כי:
"בחישוב תקופת הפסילה לא [תבוא] במנין – התקופה שחלפה עד מסירת הרשיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה" (סעיף 42(ג)(1) לפקודה);
"נפסל בעל רשיון נהיגה על-ידי בית-משפט מהחזיק ברשיונו, ימציא בעל הרשיון את רשיון הנהיגה שלו לאותו בית-המשפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה" (תקנה 556(א) לתקנות).
וכאן, צפה ועולה השאלה והיא: כיצד תסווג טעותו של הנאשם אשר סבר באמת ובתמים כי לא חלה עליו חובה להפקיד את רישיונו בבית המשפט וכי מרוץ תקופת הפסילה התחיל עם מסירת גזר הדין לידיו ?
16. לדעתי, וכפי שכבר ציינתי לעיל, טעותו של הנאשם מבחינת העבירה של נהיגה בזמן הפסילה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה, הנה "טעות במצב דברים" שלגביה חלה הוראת סעיף 34יח לחוק העונשין, אשר קובעת לאמור:
"העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו."
אכן, הנאשם נהג ברכב בדמותו מצב דברים שאינו קיים, דהיינו שתוקף הפסילה פקע, ועל כן רואים את מעשהו באספקלריה של הטעות שלו, ומעמידים את "המציאות" המדומה במקום הממשית ופוטרים אותו מאחריות פלילית. הטעות שטעה, ושהייתה טעות כנה בדבר חובתו להפקיד את רישיונו בבית המשפט שפסל אותו מהחזיק רישיון נהיגה, לא טעות בדבר קיומו של האיסור הקבוע בסעיף 67 לפקודת התעבורה או בדבר הבנתו את האיסור היתה, אלא טעות בדבר הדין החל על חישוב תקופת הפסילה המשמש יסוד מיסודותיה העובדתיים של עבירת הנהיגה בזמן הפסילה. דין זה, הקבוע בסעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה, אף אם נמצא באותה פקודת תעבורה שקובעת את האיסור, הוא חיצוני לעבירה הפלילית ומהווה דין לבר פלילי שאינו חלק מן החיקוק שמגדיר את האיסור הפלילי, ואשר טעותו של הנאשם בו גרמה אצלו טעות נוספת, בנתון עובדתי בלבד שנוגע כאמור לתוקף הפסילה שהוטלה עליו, שבו מותנית, לפי סעיף 67 לפקודה, פליליות מעשהו (השוו: ע"פ 5/72 אייזיקס נ' מדינת ישראל, פ"ד כז(1) 371 (1973)). מן הראוי להביא בהקשר זה את דבריו של השופט המנוח זילברג בעניין עמ"מ 8/57 עו"ד פלוני נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד יב(1) 900 (1958), אשר דן לראשונה בטענת הטעות בחוק לבר פלילי כעילה השוללת את פליליות המעשה והניח את אבן הפינה בסוגיה זו, דברים שאומצו לאחר מכן על ידי בית המשפט העליון בפסקי דין פליליים והפכו לדבר הלכה בתחום הפלילי:
"אף אם נשווה לאותה מכסימה [ignorantia juris nocet – הכלל לפיו אי ידיעת הדין אינה מצדיקה – ב'ק'], בשטח המשפט הפלילי, אופי של חזקת ידיעה ממש, מתוך הרעיון כי המחוקק, בחקקו את החוק הפלילי, אינו אלא מעלה על הכתב ונותן גושפנקא רשמית להשקפות ה'טוב' וה'רע' שהיו כבר, מקדמת דנא, מקובלות במוסר החברה, גם אז לא תתפוס חזקה זו אלא לגבי אותו jus [חוק – ב'ק'] המכריז את המעשה כאסור ובר-עונשין, אך בשום אופן לא לגבי איזה שהוא jus אחר האוצל בעקיפין על שאלת קיום העבירה. והן הטעות שלפנינו – אם אמנם היתה כזאת – ודאי לא התייחסה במישרין אל חוק 'יוצר עבירה' – ודוק."
17. כך היה כאמור גם בענייננו. הנאשם טעה בחוק אחר האוצל רק בעקיפין על שאלת קיום העבירה, ומכאן שטעותו במצב המשפטי הקבוע בסעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה ובתקנה 556(א) לתקנות התעבורה, הנה טעות "במצב דברים" לגבי האיסור שבסעיף 67 לפקודת התעבורה. אכן כך:
"אפילו אז עשויה טעות שבחוק להציל את הנאשם, אם היא אך נוגעת ל'מצב ענינים' (state of things) שהוא רלבנטי לגבי האשמה הנדונה. כי גם מצב משפטי מסויים, 'מצב ענינים' או 'עובדא' הוא לגבי ההוראה הנ"ל."
(פסקה 4 לפסק דינו של השופט זילברג בעניין עמ"מ 8/57 הנ"ל; וראו גם: ע"פ 291/64 וינברג נ' יועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(1) 150).
יצויין, בעקבות תיקון 39 לחוק העונשין והוספת סעיף 34יט לחוק העונשין (אשר החליף את סעיף 12 לחוק העונשין כנוסחו לפני התיקון) נמצא עיגון של ממש להבחנה בין טעות בדין הפלילי לטעות בדין הלבר פלילי, הן בלשונו של סעיף 34יט המדבר על "טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו את האיסור", והן בדברי ההסבר להצעת החוק המתקן, שם נאמר:
"הביטויים הנקוטים בהצעה 'איסור פלילי' או 'הבנתו את האיסור' מבטאים את פסיקת בית המשפט העליון על פיה לא ייכלל בגדר הכלל דין לבר-פלילי, שהדין לגביו הוא כדין טעות במצב דברים."
(ראו דברי ההסבר לסעיף 55 בהצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992, ה"ח 2098 115, 140; וכן ראו: ע"פ 389/91 הנ"ל, פסקה 15 לפסק דינו של השופט בך; וכן ע"פ 5672/05 הנ"ל, פסקה 60 לפסק דינה של השופטת ברלינר).
18. ודוק: אין במסקנתי האמורה כדי להעמיד נהג, שטעה בתום לב בדבר חובתו למסור את רישיונו לבית המשפט לאחר שהוטלה עליו פסילה, במצב טוב יותר ממי שרישיונו נפסל והפקידו בבית המשפט. שכן, זיכויו של הנאשם במקרה זה מעבירה של נהיגה בזמן הפסילה אין בו כדי לפטור אותו מחובת מסירת הרישיון לבית המשפט כפי שקובעות ההוראות בסעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה ובתקנה 556(א) לתקנות התעבורה. כאן, וביחס לדין הלבר פלילי החל על חישוב תקופת הפסילה לפי הוראות אלו, הכלל לפיו "אי ידיעת הדין אינה מצדיקה" יש לו קיום עצמאי משלו, וטעותו של הנאשם בהקשר זה אינה מעלה ואינה מורידה במאומה לעניין חישוב תקופת הפסילה.
תוצאה זו, דווקא מחזקת, לטעמי, את המסקנה שאליה הגעתי, לפיה טעותו של הנאשם היתה טעות בדין לבר פלילי. יפים בהקשר זה דבריו של ד"ר דן ביין במאמרו הנ"ל "טעות בעובדה, טעות בחוק ותביעת זכות בתום-לב" (בעמוד 155):
"הצדקה אחרת שאפשר לתת, אולי, לאבחנה בין נורמה פלילית ולבר-פלילית מבחינת הפעלת הכלל של 'אי ידיעת החוק אינה מצדיקה', יכולה להיות זו: לצורך כפיית הנורמה הפלילית יצר המחוקק דרך כפיה מיוחדת, דהיינו: הענישה על כל צורותיה, ואילו לשם כפיית נורמות לבר-פליליות קיימות תרופות וסעדים מסוגים אחרים. המחוקק הפלילי, על ידי הפעלת הכלל של אי ידיעת החוק, מעוניין להבטיח שכל אדם יברר לעצמו מה מותר ומה אסור מבחינת הדין הפלילי, ואין הוא רואה מתפקידו לכפות אנשים להכיר ולדעת את הוראות החוקים הלבר-פליליים. הכלל של 'אי ידיעת החוק אינה מצדיקה' יש לו קיום גם בתוך תחומי החוקים הלבר-פליליים, ושם יש להפעלתו תוצאות משפטיות וסנקציות משלו, ואין צורך דווקא בהפעלת הסנקציה של החוק הפלילי לשם כך."
19. כך במקרה שבפנינו. אי ידיעת הנאשם אודות חובת ההפקדה של רישיונו אינה פוטרת אותו כאמור מהתוצאות המשפטיות של הפרת חובה זו, ככל שתוצאות אלו נוגעות לדין הלבר פלילי שנוגע לחישוב תקופת הפסילה. במילים אחרות, תקופת הפסילה שהוטלה עליו לעולם לא תסתיים כל עוד לא יפקיד הנאשם את רישיונו בבית המשפט שפסל אותו ותחלוף מאז תקופת הפסילה המקורית שהוטלה עליו. כך, גם אם מילא הנאשם אחר צו בית המשפט אשר הטיל עליו את הפסילה ולא נהג משך תקופת הפסילה, אך לא הפקיד את רישיונו כנדרש בחוק. זוהי הסנקציה הנובעת מהפרת חובת המסירה של רישיון הנהיגה, ודי בכך כדי להגשים את מטרות ההסדר הקבוע בסעיף 42(ג)(1) לפקודת התעבורה ובתקנות (וראו לעניין זה: רע"פ 4446/04 ביטון נ' מדינת ישראל (2005); בש"פ 2199/03 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 467 (2003); רע"פ 9237/99 מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 481 (2000)). אין כאמור צורך בהפעלת הסנקציה של החוק הפלילי לשם כך.
20. לאור כל האמור, אני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.
זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.
ניתנה והוקראה בפומבי היום, ח' סיון תשע"ב , 29 מאי 2012, במעמד בא כוח הנאשם, עו"ד ברנרד אלפסי, ובא כוח המאשימה, עו"ד עלי כעבייה.
בסאם קנדלפת
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה