בפני:
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט א' רובינשטיין
כבוד השופטת א' חיות
.
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, לפיו הורשע המערער בביצוען של שש עבירות הריגה וכן בעבירת שימוש בסם לצריכה עצמית, לאחר שנקבע כי נהג ברכב במהירות של 171 קמ"ש, תחת השפעת סמים מסוכנים ואלכוהול, נכנס לצומת בעת שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום, פגע ברכב והביא במעשיו אלו למותם של ששה אנשים.
.
בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, כב' השופטים גרוניס, רובינשטיין וחיות, דחה את הערעור, למעט סייג מסוים, בקובעו כדלקמן:
כפי העולה מטענות הצדדים, מופנה הערעור דנן, רובו ככולו, נגד ממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית. משכך, ניצבת בפני המערער משוכה גבוהה אותה הציבה ההלכה הפסוקה הקובעת כי בדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים כאלה בשל היתרון הנתון בהם לערכאה הדיונית, המתרשמת באופן בלתי אמצעי מן העדויות המובאות בפניה.
במהלך השנים הוכרו אמנם חריגים להלכה זו. כך למשל, עשויה ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית מקום בו חוסר מהימנותו של העד בולט לעין או כאשר נפלה בממצאים אלו טעות ברורה היורדת לשורשם של דברים. אולם, לאחר שבחן בית משפט זה את טענות המערער ונסקרו הראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא אל מול ממצאי העובדה והמהימנות שאותם קבע, מתבקשת המסקנה כי המקרה דנן אינו נמנה עם מקרים חריגים אלו.
עדות מומחה נבחנת בשני מישורים: האחד נוגע למהימנותו האישית של המומחה, ובכך דומה בחינת עדותו לבחינת העדות של כל עד אחר. השני נוגע למיומנותו המקצועית של המומחה, ובהקשר זה ניתנת הדעת לרמתו המקצועית ולטיב הבדיקה שערך לצורך ביסוס מסקנותיו. במקרה דנן, קובע בית המשפט, מצא בית משפט קמא להעדיף את חוות דעתו של בוחן התנועה על פני חוות דעתו של מומחה אחר שהגיש חוות דעתו, בהסתמך על התרשמותו הבלתי אמצעית ממהימנותו האישית וכן בהסתמך על מיומנותו המקצועית. מסקנה זו נסמכת על שיקול דעת שיפוטי ראוי ועל אמות מידה מקובלות לעניין זה ואין להתערב בה.
ניסיונו של המערער להמעיט מחשיבות ביקור המומחה בזירת התאונה סמוך לאחר התרחשותה ומבחינת הרכב עצמו, אינו יכול לעמוד. כך עומדת הנחיה 17/96 של המשטרה במפורש על החשיבות שבאיסוף נתונים מדויקים מזירת האירוע, בקובעה, כי כדי להשתמש בחוק שימור התנע, יש לאסוף נתונים מזירת התאונה וככל שאיסוף הנתונים יהיה מדויק – כך תגדל רמת הדיוק של התוצאה המתקבלת. לא עלה בידי המערער לסתור את החזקה בדבר השפעת החומרים המשכרים שבגופו על אופן נהיגתו.
הראיות המבססות חזקה זו ותומכות בה במקרה דנן רבות ומובהקות, ובהן: העובדה כי בגופו של המערער נמצאו סמים מסוכנים מסוג קנאבוס וקוקאין; העובדה כי בגופו נמצא בנוסף לכך אלכוהול בשיעור העולה פי שלושה ויותר על המותר לפי חוק; העובדה כי ממצאי בדיקות דמו של המערער הצביעו בסבירות גבוהה על כך שהמערער נטל את הסמים המסוכנים סמוך מאוד לאירוע התאונה; העובדה כי המערער נהג במהירות גבוהה ביותר (כ – 170 קמ"ש), העולה כמעט פי שניים על המותר לפי החוק בקטע הכביש הרלוונטי; העובדה כי המערער נכנס לצומת בעת שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום; העובדה כי המערער לא בלם לפני ההתנגשות; העובדה כי הפראמדיק העיד שמפיו של המערער נדף ריח חריף של אלכוהול והמערער אף ציין בפניו כי עשה שימוש במריחואנה ושאל אם יהא בכך כדי להפריע לטיפול בו; ולבסוף המסרון שנשלח ממכשיר הטלפון הנייד של המערער אל חברו כשעתיים עובר לתאונה, ובו המילים: ""סטלה… מלא אלכוהול… איך אצלך?".
לא אחת נפסק, כי מי שנוהג ברכב כשהוא שיכור מחמת השפעת אלכוהול או מחמת השפעתם של סמים מסוכנים − קל וחומר מחמת השפעת אלכוהול וסמים גם יחד − וגורם אגב נהיגתו למותו של אדם, מוחזק כמי שהתקיים בו יסוד נפשי מסוג פזיזות. חזקה עובדתית זו ניתנת אמנם לסתירה ובהקשר זה די לו למערער כי יעורר ספק סביר על מנת לשלול את תחולתה של החזקה. בנסיבות המקרה דנן לא עלה בידי המערער להקים ספק שמא לא השפיעה שכרותו על אופן נהיגתו ובצדק נקבע כי בנסיבות שתוארו החזקה בדבר קיומו של יסוד נפשי מסוג פזיזות לא נסתרה.
סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] קובע, כי בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה.
השאלה מהו מעשה אחד נבחנת בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו ואמת-המידה לעניין זה איננה רק פיזית אלא גם נורמטיבית-ערכית. שניים הם מבחני העזר אשר פותחו בפסיקה לצורך הכרעה בסוגייה זו: המבחן הצורני-עובדתי הבוחן האם הפעולות, אף שהן עוקבות ובוצעו ברצף, נפרדות וניתנות לפיצול; והמבחן המהותי-מוסרי, בגדרו יש לבחון, בין היתר, את חשיבותו של הערך הנפגע, את ריבוי הנפגעים ואת השיקול המוסרי אליו מצטרף גם שיקול ההרתעה.
במקרה דנן, קובע בית המשפט, מדובר באירוע תאונה אחד ובמובן הפיזי לא ניתן אכן לפצלו לפעולות נפרדות. אולם, המבחן המהותי-מוסרי מחייב את המסקנה כי אין לראות במעשיו של המערער מעשה אחד לצורך גזירת העונש.
חומרת מעשיו של המערער זועקת מכל פרט ופרט המרכיב את סיפור התאונה הטראגית. המערער שתה לשוכרה ואף נטל סמים מסוכנים משני סוגים ובעודו נתון תחת השפעת האלכוהול והסמים לא היסס ליטול לידיו את ההגה ולנהוג ברכב. במצב דברים זה ניתן לומר כי התרחשותה של תאונה היא כמעט כרוניקה ידועה מראש ואך נס היה יכול להחזיר את המערער ואחיו המנוח לביתם בלא שזו תתרחש. נס כזה לא קרה. מניין החיים שנקטלו בתאונה הוא שישה ובנסיבות שתוארו תהא זו תוצאה לא מוסרית – הן מנקודת המבט של קורבנות התאונה והן בשל הקלות שאין לקבלה בהתייחסות אל מעשי המערער – לראות בכך מעשה אחד לצורך הענישה.
מסקנה זו נטועה בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית המורים אותנו לכבד חיי אדם ולהגן עליהם באשר כל אדם הוא עולם מלא. תאונות דרכים מרובות נפגעים הפכו חזון נפרץ במקומותינו ועל בית המשפט לתרום בענישה מחמירה את תרומתו לצמצום מימדיה של מציאות נוראה זו.
פסק-דין
השופטת א' חיות:
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד"ר ע' קפלן-הגלר), לפיו הורשע המערער בביצוען של שש עבירות הריגה, (סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977) וכן בעבירת שימוש בסם לצריכה עצמית (סעיף 7(א) בצירוף סעיף 7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג – 1973), לאחר שנקבע כי נהג ברכב במהירות של 171 קמ"ש, תחת השפעת סמים מסוכנים ואלכוהול, נכנס לצומת בעת שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום, פגע ברכב מסוג יונדאי והביא במעשיו אלו למותם של ששה אנשים – אחיו התאום של המערער (אשר ישב לצידו ברכב) וחמשת נוסעי רכב היונדאי. בעקבות הרשעתו, נגזרו על המערער 16 שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו); ארבע שנות מאסר על תנאי שלא יבצע כל עבירת פשע או ניסיון לעבור עבירה ממין זה במשך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר; ושנתיים מאסר על תנאי שלא יבצע כל עבירת שימוש בסם או ניסיון לעבור עבירה מסוג זה במשך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר. בנוסף, הופעל בחופף לעונשים אלו עונש מאסר על תנאי בן שלושה חודשים אשר היה תלוי ועומד נגדו וכמו כן פסל בית המשפט את המערער מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לרכב מנועי לצמיתות.
הערעור שלפנינו מופנה נגד הכרעת-הדין ולחלופין נגד חומרת העונש.
כתב האישום וגרסת המערער
1. עובדות כתב האישום אשר שימשו יסוד להרשעתו של המערער הן אלה:
בסמוך ליום 8.3.2007 בשעה 1:27 צרך המערער סמים מסוכנים מסוג קוקאין וקנאבוס ואף שתה לשוכרה, באופן שריכוז האלכוהול בדמו עמד על 158mg% לכל הפחות. בעודו נתון במצב זה, נהג המערער בכביש 40 ברכב מסוג מאזדה שמספרו 28-374-28 (להלן: רכב המאזדה) מכיוון דרום לכיוון צפון, כשהוא עושה דרכו אל עבר צומת גינתון (להלן: הצומת). לצידו של המערער ברכב המאזדה ישב אחיו – אייל ברכה. ממזרח לצומת, בכביש 443, עמד אותה העת רכב מסוג יונדאי, שמספרו 85-678-62 (להלן: רכב היונדאי), נהוג בידי משה בן-גיגי ועמו ברכב ארבעה מחבריו – יצחק כהן, יונה דוד, אהרון בנישו ומיכאל קשפור. כביש האספלט היה תקין ויבש, מזג האוויר נאה והראות טובה, המקום הואר בתאורת רחוב והצומת היה מרומזר ותקין. המסלול בכיוון נסיעת רכב המאזדה כלל ארבעה נתיבים ומהירות הנסיעה המותרת בכיוון זה הייתה 90 קמ"ש. במסלול נסיעת רכב היונדאי היו שלושה נתיבים ורכב היונדאי עמד בנתיב השמאלי בכיוון נסיעתו.
כאשר התחלף הרמזור בכיוון נסיעתו של רכב היונדאי לירוק, נכנס הוא לצומת במטרה לפנות שמאלה לכיוון דרום. אך אז נכנס המערער עם רכב המאזדה לצומת, במהירות של 171 קמ"ש לפחות, כשברמזור בכיוון נסיעתו דלק אותה עת אור אדום וכשהוא שיכור ותחת השפעת סמים מסוכנים. רכב המאזדה בה נהג המערער פגע עם חזית הרכב בצידו השמאלי של רכב היונדאי (להלן: התאונה) וכתוצאה מן התאונה קופחו חייהם של ששה בני אדם – אייל ברכה, משה בן-גיגי, יצחק כהן, דוד יונה, אהרון בנישה ומיכאל קשפור (להלן: המנוחים). המערער עצמו סבל מפציעות וכן נגרם נזק כבד לשני כלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה.
המערער הואשם כי נהג בפזיזות ומתוך אדישות לתוצאות מעשיו, תוך שהוא נוטל במודע סיכון בלתי סביר כלפי המשתמשים בדרך ובכך גרם למותם של ששה בני אדם. בגין מעשים אלו יוחסו למערער, כאמור, שש עבירות הריגה וכן עבירת שימוש בסם מסוכן לצריכה עצמית.
2. בתשובתו לכתב האישום, טען המערער כי ספק אם במועד הרלוונטי היו מצויים בגופו סמים. לחלופין, טען כי אף אם היו בגופו סמים מדובר בכמות מזערית ויש בכוונתו להפריך את קיומה של "חזקת השכרות" באמצעות חוות דעת מומחים (עמ' 9 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי מיום 24.5.2007). המערער הוסיף וטען לפגמים שנפלו בהליך נטילת דגימות הדם והשתן מגופו, אשר בגינם יש לקבוע כי ממצאי דגימות אלו אינם קבילים כראיה במשפט. אשר לזהות נהג רכב המאזדה במועד התאונה, טען המערער תחילה כי אינו זוכר אם הוא נהג ברכב או שמא היה זה אחיו המנוח ולפיכך, אינו יודע ולחלופין כופר בכך שנהג ברכב המאזדה בעת התאונה. אולם ביום 26.6.2007 חזר בו המערער מכפירתו והודה כי נהג ברכב המאזדה במועד הרלוונטי וכן הודה באחריותו לנהיגה (עמ' 70 לפרוטוקול הדיון מיום 26.6.2007). המערער הוסיף והודה כי רכב היונדאי היה ממוקם ממזרח לצומת ובכל סעיפי כתב האישום שעניינם מצב הדרך והצומת במועד התאונה, למעט הטענה בדבר תקינות הרמזור בצומת (עמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 24.5.2007). המערער כפר בטענה כי נכנס לצומת בעת שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום. לגרסתו, בעת שנכנס לצומת דלק ברמזור אור ירוק ורכב היונדאי הוא שנכנס לצומת באור אדום. המערער הוסיף וכפר בטענה כי בעת שנכנס לצומת הייתה מהירות נסיעתו 171 קמ"ש ולגרסתו, בדיקה שנערכה מטעמו הצביעה על כך שמהירותו הייתה נמוכה בהרבה מהמהירות המיוחסת לו ולא עלתה על 130 קמ"ש. המערער הודה כי פגע עם חזית רכבו בצידו השמאלי של רכב היונדאי וכי כתוצאה מן התאונה מצאו ששת המנוחים את מותם. עם זאת, כפר המערער בטענה כי מתקיימים במעשיו יסודות עבירת ההריגה ולגישתו, אף אם יוכח כי נכנס לצומת באור אדום, אם לא יוכח כי נהג תחת השפעת סמים ואלכוהול, הכניסה לצומת באור אדום לבדה אינה מגבשת את יסודות עבירת ההריגה.
פסק-דינו של בית המשפט המחוזי
3. בהכרעת הדין נדרש בית משפט קמא לשלוש שאלות מרכזיות: הראשונה – האם במועד כניסתו לצומת נהג המערער במהירות מופרזת; השניה – האם במועד כניסת המערער לצומת דלק ברמזור בכיוון נסיעתו אור אדום; ולבסוף – האם במועד התאונה נהג המערער כשהוא נתון במצב שכרות, בהיותו תחת השפעת סמים מסוכנים ואלכוהול. לאחר שבחן את כלל הראיות שהונחו בפניו, הגיע בית המשפט לכלל מסקנה כי יש להשיב לשלוש השאלות בחיוב.
4. בית משפט קמא קבע כי סמוך לפני התרחשות התאונה נסע רכב המאזדה במהירות של 171 קמ"ש. לשם קביעת ממצאים בסוגיה זו, נדרש בית המשפט להכריע בין שתי חוות דעת סותרות שהונחו בפניו: הראשונה – חוות דעתו של בוחן התנועה מר נחום בר, העד המומחה מטעם המשיבה (להלן: בוחן התנועה בר) אשר קבע כי מהירות הנסיעה של רכב המאזדה טרם התאונה הייתה 171 קמ"ש לפחות (ת/14). השניה – חוות דעתו של אינג' גדי וייסמן, העד המומחה מטעם המערער (להלן: אינג' וייסמן) לפיה מהירות רכב המאזדה טרם התאונה הייתה 110 קמ"ש לכל היותר (נ/5). הפער בין שתי חוות הדעת האמורות נבע, בעיקרו של דבר, מן המחלוקת בין המומחים באשר לערכים אותם יש להציב במקרה הנדון בנוסחה לחישוב מהירות הרכב לפי חוק שימור התנע. כך, היו המומחים חלוקים בדעותיהם, בין היתר, בשאלה מהו מקדם החיכוך המתאים לכל אחד מכלי הרכב בנסיבות העניין והאם בעת חישוב המרחק שעבר רכב המאזדה מנקודת ההתנגשות (להלן: נקודת האימפקט) ועד למיקומה הסופי בזירת האירוע יש להתחשב גם בקטע הדרך בו לא הותיר הרכב סימני צמיגים נראים על הכביש.
בסופו של דבר, העדיף בית המשפט את חוות דעתו של בוחן התנועה בר על פני חוות דעתו של אינג' וייסמן וזאת בין היתר משום שמסקנותיו של הבוחן בר נסמכו על התרשמותו הבלתי אמצעית מן התנאים ששררו בזירת האירוע כשעה אחרי מועד התרחשות התאונה, בעוד שאינג' וייסמן ביקר בזירת האירוע כשלושה וחצי חודשים לאחר התרחשותה. כמו כן, קבע בית המשפט כי מסקנותיו של אינג' וייסמן אינן מתיישבות עם הממצאים הפיזיים הנוגעים לזווית הפגיעה ברכב המאזדה והוא הוסיף וציין כי אינג' וייסמן לא בחן את רכב המאזדה בפועל והסתפק בבדיקת תצלומים שלו. עוד ציין בית המשפט כי חוות דעתו של הבוחן בר נתמכת בעדויותיהם של שני עדי הראיה לאירוע – שמיל בכר (להלן: בכר) ומרעי אזברגה (להלן: אזברגה) – שזכו לאמון בית המשפט והעידו כי רכב המאזדה נכנס לצומת במהירות גבוהה.
בית המשפט הוסיף ובחן האם בעת כניסת רכב המאזדה לצומת דלק ברמזור בכיוון נסיעתו אור אדום וקבע כממצא עובדתי כי אכן כך היה. לעניין זה נסמך בית המשפט בראש ובראשונה על עדויותיהם של עדי הראיה אזברגה ובכר. אזברגה העיד כי ביום 8.3.2007 בשעה 1:30 לערך, נסע לכיוון לוד ובהגיעו לצומת גינתון עצר בנתיב הימני משום שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום. לצידו, בנתיב השמאלי, עמד אותה עת רכב היונדאי ושניהם המתינו מספר שניות ברמזור. כאשר התחלף האור לירוק החל אזברגה לנסוע וכאשר הביט לשמאלו הבחין ברכב היונדאי כשהוא עובר בצומת וברכב המאזדה שהגיע במהירות מכיוון רחובות, נכנס לצומת ופוגע ברכב היונדאי (עמ' 16 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.2007). בנוסף לעדותו של אזברגה הוצגו לבית משפט קמא נתונים בדבר מופעי הרמזורים הרלוונטיים, מהם עלה כי האור הירוק ברמזור בכיוון נסיעת רכב היונדאי נדלק 5 שניות לאחר תום האור הירוק ברמזור בכיוון נסיעת רכב המאזדה (ת/47). המערער, מצידו, טען כי אין ליתן אמון בעדות אזברגה והציג גרסה חלופית לאירוע, לפיה אזברגה הוא שעמד בנתיב השמאלי, החל לנסוע באור אדום ובכך הביא את רכב היונדאי (אשר עמד בנתיב הימני דווקא) לפתוח אף הוא בנסיעה לתוך הצומת במועד בו ברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום. במוקד גרסתו זו של המערער עמדה עדותו של המומחה מטעמו – אינג' וייסמן, לפיה הממצאים האובייקטיבים בזירת האירוע, ובייחוד החריצים המצביעים על מיקום נקודת האימפקט, מלמדים על כך שרכב היונדאי נע מן הנתיב הימני אל עבר נקודת ההתנגשות (ולא מן הנתיב השמאלי, כגרסת אזברגה). בית משפט קמא לא קיבל גירסה זו וקבע כי אין בה כדי לכרסם במהימנות הגירסה שהציג העד אזברגה. באמצו את גירסת אזברגה עמד בית המשפט על העובדה כי אזברגה חף מכל אינטרס וכי הוא שב באופן עקבי בהודעתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט על גרסתו, לפיה רכב היונדאי עמד בנתיב השמאלי בכיוון נסיעתם וכי הוא ורכב היונדאי נכנסו לצומת בעת שברמזור בכיוון נסיעתם דלק אור ירוק. לעומת זאת, כך קבע בית משפט קמא, הגרסה שהציע המערער לאירוע התאונה אינה מתיישבת עם הגיונם של דברים בהינתן עדותו של אזברגה כי נסע לכיוון לוד ובהינתן העובדה כי על פי הראיות שהוצגו רק המסלול הימני בכביש הוביל ללוד. בנסיבות אלו ובהתחשב בכך שבעת האירוע לא היה כל עומס תנועה בקטע הכביש הרלוונטי, לא הייתה כל סיבה נראית לעין בגינה יבחר אזברגה לעמוד דווקא בנתיב השמאלי שאינו מוביל, כאמור, ליעדו הסופי.
עוד קבע בית המשפט כי גרסתו החלופית של המערער לאירוע התאונה אינה אלא ספקולציה, אשר אינה נתמכת בממצאים אובייקטיבים מזירת האירוע. בית המשפט עמד על כך שבניגוד לטענת המערער לפיה החריצים בכביש היו מצויים כל כולם בנתיב הימני שבכיוון נסיעת רכב היונדאי, הראיות האובייקטיביות הצביעו על כך שהחריצים היו מצויים, הלכה למעשה, בקו התפר שבין שני הנתיבים – הימני והשמאלי (ת/10). לכך הצטרפה העובדה כי עלה בידי המשיבה להציג הסברים סבירים למיקומם של החריצים בציינה, בין היתר, כי ייתכן שנהג רכב היונדאי ניסה להסיט את הרכב מעט ימינה על מנת לחמוק מפגיעת רכב המאזדה או כי מעוצמת המכה שספג רכב היונדאי נדחף הוא אל עבר המסלול הימני והדבר הביא להיווצרות החריצים מעט ימינה ממסלול יציאתו לנהיגה. עדותו של בכר תמכה אף היא בעדותו של אזברגה. כך, סיפר בכר בהודעתו במשטרה וכן בעדותו בבית המשפט כי הבחין ברכב המאזדה מגיע מולו במהירות רבה ולפיכך האט את רכב האמבולנס שבו נהג עד כדי עצירה ועקב במבטו דרך חלון הנהג, אחר נסיעתו של רכב זה. אז הבחין כי רכב המאזדה נכנס לצומת בעת שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום (עמ' 28 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.2007; ת/55). בחקירתו הנגדית, עומת בכר עם העובדה שבמהלך ראיון טלויזיה שערך עמו עודד בן עמי (להלן: הראיון הטלוויזיוני), הוא נשאל במפורש אם הבחין בכך שרכב המאזדה נכנס לצומת בעת שדלק ברמזור אור אדום והשיב על כך בשלילה (נ/2-נ/3). אף על פי כן, לא מצא בית המשפט כי יש בעובדה זו כדי לפגום במהימנות גרסתו של בכר כי ראה את רכב המאזדה נכנס לצומת באור אדום – גרסה אותה מסר לראשונה כבר בזירת התאונה סמוך לאחר התרחשותה ואשר עליה, כאמור, שב וחזר גם בעדותו בבית המשפט. בית המשפט הוסיף וציין כי אף שדבריו של בכר בראיון הטלוויזיוני מעוררים תחושת אי-נוחות, ניתן על ידו הסבר מספק לסתירה שבדבריו בציינו כי הונחה על ידי הגורמים הרלוונטיים במשטרה שלא לומר בראיון דבר העלול לשבש את החקירה ולפיכך החליט להימנע ממסירת הפרט הנוגע לצבע האור שדלק ברמזור (עמ' 60-61 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.2007). בנסיבות אלו, מצא בית המשפט כי דבריו של בכר בראיון הטלוויזיוני נבעו מרצונו של העד "לעשות רושם" ומפרשנותו השגויה להנחיית המשטרה, אך אין בהם כדי להעיד כי הגרסה שמסר בהודעתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט אינה אמת. עוד הדגיש בית המשפט כי עדותו של בכר נתמכת בעדותו של העד יואש זמיר, המשמש כסגן רמת"ד שפלה (להלן: זמיר), אשר התייחס לשחזור אותו ערך בהשתתפות בכר מיד עם תום גביית הודעתו בזירת האירוע. זמיר העיד כי במהלך השחזור העמיד בכר את האמבולנס במקום שבו עמד, לדבריו, בעת קרות התאונה וזמיר שישב במקומו של בכר באמבולנס, הפנה את מבטו שמאלה ונוכח כי ממיקום זה אכן ניתן לראות את הצומת ואת הרמזורים. זמיר הוסיף והעיד כי במעמד גביית הודעתו של בכר, היה בכר החלטי ביותר ביחס לעובדה כי ברמזור בכיוון נסיעת רכב המאזדה דלק אור אדום במועד כניסתו לצומת (עמ' 67 לפרוטוקול הדיון מיום 26.6.2007; ת/27).
5. מכאן, נפנה בית המשפט לבחון את סוגיית השכרות. ראשית, קבע בית המשפט כי על פי הראיות שהונחו לפניו היה המערער מורדם בעת נטילת דגימות הדם והשתן מגופו ולפיכך, לא ניתן היה לקבל את הסכמתו לנטילת הדגימות. בית המשפט הפנה בעניין זה להסדר החוקי הרלוונטי ובין היתר, להוראת סעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א – 1961(להלן: פקודת התעבורה) לפיה רשאי שוטר להורות על נטילת דגימת דם מנהג שהוא חסר הכרה אך אין בה התייחסות לנטילת דגימת שתן מנהג שהוא חסר הכרה. על כן, קיבל בית המשפט את טענת המערער כי ממצאי דגימת השתן אינם קבילים כראיה מה שאין כן לגבי ממצאי דגימות הדם שניטלו מן המערער לגביהם קבע בית המשפט כי הם קבילים כראיה משום שניטלו כדין. בית המשפט הוסיף וקבע כי בעת התאונה היה המערער נתון תחת השפעת סמים ואלכוהול. בקביעתו זו הסתמך בית המשפט בראש ובראשונה על חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה – ד"ר גופר מהמכון לטוקסיקולוגיה ופרמקולוגיה קלינית במרכז הרפואי ע"ש ח. שיבא תל – השומר (להלן: ד"ר גופר), ממנה עלה כי בבדיקות שנערכו בדגימות הדם שניטלו מן המערער, נמצאו: אלכוהול בריכוז של 158 מיליגרם לכל 100 מיליליטר; THC, שהוא החומר הפעיל בסם שמקורו בקנביס (חשיש או לחלופין מריחואנה); חומצת חשיש (תוצר המטבוליזם של THC) בריכוז הנמוך מ – 25ng/ml; ובנזואיל אקוגנין (תוצר הפירוק של קוקאין) בריכוז 269ng/ml. על יסוד ממצאים אלו הגיע ד"ר גופר למסקנה כי המערער צרך קנביס וקוקאין במועד הרלוונטי לאישום (ת/36-ת/37).
טענותיו של המערער בדבר פגמים שנפלו בעריכת הבדיקות הטוקסיקולוגיות על ידי ד"ר גופר נדחו על ידי בית המשפט. כך, נדחתה טענת המערער לפיה העדר פלואוריד במבחנות שהכילו את דגימות דמו, הביא לעליית שיעור האלכוהול בדם שנבדק כתוצאה מהליך תסיסה שנוצר עקב פעילות חיידקים. בדחותו טענה זו, קבע בית המשפט כי הוכח בעדותו של ד"ר גופר, כי העדר שימוש בפלואוריד גורם דווקא לירידה בשיעור האלכוהול בדם המצוי במבחנה ולא לעליה בו. באופן דומה, נדחו גם טענות המערער לקיומם של פגמים ב"שרשרת הדם", קרי באופן האחסון של דגימות הדם והטיפול בהן מרגע נטילתן ועד לבדיקתן על ידי ד"ר גופר. זאת לאחר שנקבע כי מדובר בטענות כלליות שהועלו על ידי המומחה מטעם המערער – ד"ר דריו ורטניק (להלן: המומחה ורטניק) בדבר אמצעי הבקרה שיש לנקוט בעת עריכתן של בדיקות טוקסיקולוגיות, מבלי שעלה בידו להצביע על פגמים קונקרטיים שנפלו בהליך שינוע ואחסון דגימות דמו של המערער.
בית המשפט אף לא מצא מקום לסמוך ממצאים על חוות דעתו של המומחה ורטניק, לפיה במועד התאונה עמד שיעור האלכוהול בדמו של המערער על 68mg% בלבד (נ/7א) בקובעו, בין היתר, כי האופן בו יישם המומחה ורטניק את המודל בו עשה שימוש לחישוב רמת האלכוהול בדמו של המערער (מודל המכונה בשם "נוסחת וידמארק"), אינו מתיישב עם גרסתו של המערער עצמו לגבי כמות האלכוהול ששתה טרם התאונה ולגבי המועד בו צרך את האלכוהול. לכל אלה הצטרפה העובדה כי עלה בידי המשיבה להוכיח שיישום נכון של נוסחת וידמארק היה מוביל למסקנה כי שיעור האלכוהול בדמו של המערער בעת התאונה היה אף גבוה מהשיעור לו טענה המשיבה במסגרת כתב האישום ( 178mg% לכל הפחות). לבסוף, עמד בית המשפט על קיומן של ראיות נוספות, שהצביעו על כך שהמערער היה נתון תחת השפעת סמים מסוכנים ואלכוהול בעת התאונה. בין ראיות אלה מנה בית המשפט את עדותו של יעקב בר – פראמדיק במגן דוד אדום (להלן: הפראמדיק בר), אשר הוזעק לזירת האירוע. לדבריו של הפראמדיק בר, ציין בפניו המערער בעת שטיפל בו כי עישן מריחואנה ושאל אם יהא בכך כדי לפגום באפשרות הטיפול בו. הפראמדיק בר הוסיף והעיד כי בעת שטיפל במערער נדף ממנו ריח חריף של אלכוהול (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.2007). בית המשפט אף נסמך בהקשר זה על המסמכים הרפואיים הנוגעים לתקופת אשפוזו של המערער בבית החולים אסף הרופא בעקבות התאונה מהם עולה, בין היתר, כי המערער דיווח על שימוש בסמים מסוג מריחואנה ועל שתיית אלכוהול בתדירות של פעם עד פעמיים בשבוע, בכמות של 200 סמ"ק (ת/45). העובדה כי בדמו של אחי המערער – אייל ברכה המנוח, נמצאו ממצאים דומים לאלו שנמצאו בגופו של המערער, קרי: עקבות אלכוהול, חשיש וקוקאין (ת/49), שימשה אף היא תימוכין למסקנת בית המשפט בהקשר זה וכמוה גם המסרון אשר נשלח כשעתיים לפני התאונה מן המכשיר הנייד של המערער אל נתי חדש – חברו, ובו המילים: "סטלה… מלא אלכוהול… איך אצלך?" (ת/23). לבסוף, עמד בית המשפט על העובדה כי אל מול הראיות האובייקטיביות שפורטו עמדה גרסתו המתחמקת של המערער, אשר זכר פרטים שאין בהם כדי להפלילו אך שכח, לדבריו, פרטים אשר עמדו לו לרועץ. אותו "זכרון סלקטיבי" אף הביא את בית המשפט לכלל מסקנה כי אין ליתן אמון בגרסתו של המערער לעניין אופן התרחשות התאונה. בייחוד כך, בהינתן העובדה כי חלקים בגרסה זו, דוגמת הטענה כי חבריו של המערער הזכירו לו כי צרך קוקאין כארבעה ימים לפני יום התאונה, לא התיישבו עם הממצאים האובייקטיבים הנוגעים לשיעור החומר הפעיל בקוקאין שנמצא בדמו של המערער ולהסבריו של ד"ר גופר, כי קוקאין נוטה להתפוגג מן הדם בתוך שעות ספורות.
6. ממצאי העובדה שקבע בית המשפט ובהם: כניסתו של המערער לצומת בשעת לילה מאוחרת במהירות גבוהה של 171 קמ"ש כשברמזור בכיוון נסיעתו דולק אור אדום, בלא שבלם את רכב המאזדה לפני ההתנגשות ובלא שנמצא כל הסבר סביר להתנהגותו זו של המערער, הביאו את בית המשפט אל המסקנה כי לא הופרכה החזקה כי המערער נהג בהשפעת סמים ואלכוהול וכי אלה גרמו לו לנהוג כפי שנהג. עוד קבע בית המשפט כי בנסיבות אלה אף לא נסתרה החזקה בדבר קיומו של יסוד נפשי מסוג פזיזות ומשכך, עלה בידי המשיבה להוכיח את היסודות הנדרשים לשם הרשעת המערער בעבירת ההריגה. לבסוף קבע בית המשפט כי הגם שהתנהגותו של המערער היוותה רצף התנהגותי אחד היא גרמה למותם של ששה אנשים וכי בהינתן האינטרס הנפרד של כל אחד מקורבנות התאונה, יש להרשיע את הנאשם בביצוען של שש עבירות הריגה נפרדות. ובלשונו של בית המשפט:
"…עשתה הפסיקה צעדים נוספים והמשיכה הלאה את ניתוח הסוגייה, מעבר להפניית סניגוריה. צא וראה כי בעוד ובפסק-דין דרורי העבירות אשר בוצעו היו עבירות רכוש והדיון לפרשנות התיבה "אותו מעשה" – היו באספקלריה כי מדובר בעבירות רכוש – הרי כבר אותה עת – הציגו השופטים גישה פרגמטית, כזו, אשר במקרים מסוימים רצף התנהגויות יהווה עבירה אחת ולעיתים – ריבוי עבירות…
בבחינת המקרה גופו
בקביעה, אכן, כי התנהגותו של הנאשם היתה רצף התנהגותי אחד אשר הביא למותם של ששה אנשים בעבירת הריגה, עבירת תוצאה על נסיבותיה, כמתואר וכמפורט. בשיקול מהות האינטרס הנפגע של קורבן העבירה, קורבנות העבירה. ששה. בקביעה, לענין ההרשעה, כי יש להרשיע במקרה דכאן את ה[מערער] בששה מעשי ההריגה…."(עמ' 187 להכרעת הדין. ההדגשות במקור).
7. ביום 18.9.2008, לאחר שמיעת הראיות והטיעונים לעונש ולאחר שנתקבל תסקיר שירות מבחן בעניינו של המערער, ניתן גזר-הדין בו עמד בית המשפט על החומרה היתרה שאפיינה את מעשיו של המערער. בית המשפט הוסיף וציין לחובת המערער את העובדה כי בעת ביצוע העבירות שבהן הורשע הייתה למערער הרשעה קודמת בהחזקת סם מסוכן מסוג מריחואנה, בגינה היה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר מותנה ואף על פי כן, לא נרתע המערער מלחזור ולהשתמש בסמים שתחת השפעתם אירעה התאונה. עם זאת, לא התעלם בית המשפט מן השיקולים לקולא הקיימים בעניינו של המערער ובהם: גילו הצעיר, פציעתו בתאונה, עברו התעבורתי הקל יחסית והסבל הנפשי שנגרם לו נוכח העובדה כי הביא במעשיו, בין היתר, למות אחיו התאום. משכך ולאחר איזון כלל השיקולים הרלוונטיים ובחינת הפסיקה הצריכה לעניין, גזר בית המשפט על המערער שש עשרה שנות מאסר בפועל, עונש פסילה ומאסרים מותנים, כמפורט לעיל.
מכאן הערעור שלפנינו המופנה, כאמור, הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש.
נימוקי הערעור
8. בערעורו משיג המערער על כלל הקביעות העובדתיות שעמדו ביסוד הרשעתו ובהן: הקביעה כי נכנס לצומת בעת שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום; הקביעה כי נהג במהירות מופרזת; והקביעה כי היה נתון תחת השפעתם של סמים מסוכנים ואלכוהול.
המערער סבור כי עדויותיהם של בכר ואזברגה היו בלתי מהימנות ולא היה מקום להסתמך עליהן בקביעת ממצאים לעניין האור שדלק ברמזור בכיוון נסיעתו. אשר לעדותו של בכר, נטען כי הוכח בבית משפט קמא דבר קיומה של סתירה מהותית בין הגרסה שמסר במשטרה ובבית המשפט לבין גרסתו בראיון הטלוויזיוני, אשר נערך חמש עשרה שעות בלבד לאחר התרחשות התאונה, ולפיה לא הבחין במופע אור אדום ברמזור בכיוון נסיעתו של המערער. יתרה מכך, אף בהתעלם מסתירה זו סבור המערער כי לא היה מקום לבסס את הרשעתו על עדותו של בכר הואיל והוא לא ידע לומר אם בעת כניסתו של רכב המאזדה לצומת דלק ברמזור שבכיוון נסיעתו אור אדום, או שמא הוא התחלף לאדום לאחר שכבר החל בכניסה לצומת. באופן דומה, סבור המערער כי לא היה מקום ליתן אמון בעדותו של העד אזברגה. זאת הואיל וגרסתו של אזברגה לפיה עמד בנתיב הימני שבכיוון נסיעתו ובכיוון נסיעת רכב היונדאי, אינה מתיישבת עם הממצא האובייקטיבי בדבר מיקום נקודת האימפקט כפי שנקבעה בדו"ח בוחן התנועה בר. אם בכך לא די, הרי שבגרסתו של אזברגה לאירועים נתגלתה לטענת המערער סתירה מהותית, אשר אף בגינה לגישת המערער כי אין מקום לסמוך ממצאים על עדותו של אזברגה. כך, בעוד שאזברגה העיד כי הודעתו במשטרה נגבתה בביתו, הוכח בבית משפט קמא כי הודעתו האמורה נגבתה בתחנת המוניות בה הוא עובד. עובדה זו יש לה חשיבות יתרה, לשיטת המערער, שכן היא מלמדת על כך שעמדה בפני אזברגה האפשרות לבנות את גרסתו באשר לאירוע התאונה תוך שיחה עם יתר נהגי המוניות בתחנה, טרם מסירת הודעתו.
המערער מוסיף וטוען, כי הפגמים אשר נפלו בעדותו של אזברגה, כמפורט לעיל, מצביעים על האפשרות לקיומו של תרחיש חלופי סביר לאירוע התאונה וכי גרסתו של אזברגה אינה אלא ניסיון לכסות על העובדה כי הוא זה שעמד הלכה למעשה בנתיב השמאלי בכיוון נסיעתו, נכנס לצומת בעת שברמזור דלק אור אדום, והביא במעשיו לכך שגם רכב היונדאי נכנס לצומת באור אדום. לחלופין סבור המערער כי יש באותם ליקויים אשר נתגלו בעדותו של אזברגה כדי להצביע על קיומו של תרחיש אחר לאירוע התאונה, סביר אף הוא, ולפיו אזברגה הגיע לצומת מיד עם התרחשות התאונה ולפיכך לא הבחין כלל איזה אור דלק ברמזור בעת שרכב היונדאי נכנס לצומת ואילו דבריו בעניין זה נאמרו בהשפעת הטראומה שחווה בעקבות התאונה. לגישת המערער, הסברו של בוחן התנועה בר לפיו ייתכן כי רכב היונדאי סטה מעט ימינה במטרה לחמוק מרכב המאזדה אינו יכול לעמוד ולגישתו אם אכן החל רכב היונדאי את נסיעתו באור ירוק, הייתה מהירותו באותה העת אפסית ולא היה סיפק בידו לסטות סטייה משמעותית אשר תביא לכך שההתנגשות בין שני כלי הרכב תתרחש בנתיב הנסיעה האחר. מה גם, שהעד אזברגה לא ציין כי הבחין בסטיית רכב היונדאי לכיוון נתיבו. לבסוף, סבור המערער כי לא היה מקום לדחות כבלתי מהימנה את גרסתו לפיה אינו זוכר את אירוע התאונה. זאת, בין היתר, נוכח העובדה כי טענה זו נתמכה במסמכים רפואיים שנערכו על ידי פסיכיאטר מטעם שירות בתי הסוהר אודות מצבו הנפשי של המערער סמוך לאחר אירוע התאונה.
9. אשר לסוגיית הסמים המסוכנים, טוען המערער כי כמות הקוקאין שנמצאה בגופו הייתה זניחה. לפיכך, סבור המערער כי הופרכה בעניינו החזקה בדבר השפעת הסם על אופן נהיגתו ולמצער יש לומר כי ניתק בעניינו הקשר הסיבתי בין נטילת הסמים לבין אופן נהיגתו ברכב. באופן דומה, טוען המערער בהפנותו לחוות דעתו של המומחה ורטניק מטעמו, כי כמויות החשיש והמריחואנה שנמצאו בגופו היו כה מזעריות עד כי מן הראוי היה שהמעבדה הטוקסיקולוגית תדווח עליהן כממצא שלילי לקיומו של סם. המערער מוסיף וטוען כי בהינתן כמויות הסם המזעריות שנמצאו בגופו, מחויב היה בית משפט קמא לבדוק בדקדקנות האם ועד כמה הושפע הוא מסמים אלו בפועל ולשיטתו, עלה בידו להוכיח באופן פוזיטיבי כי הוא לא הושפע כלל מהימצאות הסמים בגופו.
אשר לקביעה בדבר שיעור האלכוהול בדמו במועד הרלוונטי, שב המערער וטוען כי בדיקות דגימות דמו על ידי ד"ר גופר נעשו תוך הפרת נהלי הבדיקה המקובלים, דבר שיש בו כדי לפגום באמינות ממצאי אותן בדיקות. כך, לטענת המערער, הוכח בבירור בבית משפט קמא כי לא בוצעה בדיקת בלנק עובר לבדיקת דגימות דמו של המערער – בדיקה שתכליתה, בין היתר, למנוע אפשרות לזיהום הדגימה על ידי דגימות קודמות שנבדקו באמצעות מכשיר הבדיקה. לכך מצטרפת העובדה כי ד"ר גופר עצמו הודה בעדותו שהמבחנות אשר הכילו את דמו של המערער לא הכילו חומר משמר מסוג פלואוריד, אף זאת בניגוד לנהלי הבדיקה המקובלים. בנסיבות אלו, סבור המערער כי עלה בידו להקים ספק משמעותי בנוגע לאמינות ממצאי בדיקות האלכוהול שבוצעו בדגימות דמו. עוד שב המערער וטוען לפגמים שנפלו ב"שרשרת הדם" שבגינם, לשיטתו, אין זה ברור כיצד והיכן אוחסנו דגימות דמו טרם בדיקתן ואם היה בכך כדי להשפיע על ממצאי הבדיקות שנערכו בהן. בהינתן ליקויים אלו, סבור המערער כי המשיבה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את אשמתו מעבר לכל ספק סביר. מה גם שלגישת המערער, לא היה מקום לקבל לכתחילה את ממצאי בדיקות הדם כראיות קבילות במשפטו נוכח קיומם של רישומים סותרים לעניין מצב הכרתו בעת שניטלו ממנו דגימות הדם. עוד טוען המערער כי המשיבה לא טענה דבר בבית משפט קמא בנוגע להשפעת האלכוהול על התנהגותו וממילא לא עלה בידה להוכיח כי היה באלכוהול שבגופו כדי להשפיע על אופן נהיגתו. ההפך הוא הנכון. בפני בית משפט קמא הונחו ראיות מהן עולה לטענתו כי התנהגותו של המערער במועדים הרלוונטיים הייתה תקינה וכי דעתו הייתה צלולה. בהקשר זה מציין המערער, בין היתר, את העובדה כי ניסה לסייע לכוחות ההצלה לחלצו מן הרכב ואת עדות אביו (אשר הסב לשולחן אחד עם המערער, אמו ואחיו המנוח במהלך החתונה בה נכחו לפני התאונה), לפיה לא הבחין בהתנהגות חריגה מצד המערער. המערער מוסיף ומפנה בעניין זה אל עדותם של אנשי כוחות ההצלה אשר פגשו במערער סמוך לאחר התאונה ובהם הפראמדיק בר ומפקד צוות הכיבוי באשקלון, מר יצחק שפילברג, שהצביעו על כך שהתנהגותו של המערער לאחר התרחשות התאונה הייתה תקינה ולא הושפעה כלל מן החומרים המשכרים שבגופו. לגישת המערער, לא היה מקום לסמוך ממצאים בנוגע לשכרותו על המסרון שנשלח ממכשיר הטלפון הנייד שלו הואיל ולשיטתו תוכנו של המסרון מלמד לכל היותר על האווירה הנעימה ששררה בחתונה בה נכח לפני התאונה ומכל מקום אין לשלול את האפשרות שאחיו המנוח הוא זה אשר שלח את אותו מסרון.
10. אשר לסוגיית מהירות רכב המאזדה בעת התרחשות התאונה, טוען המערער כי לא היה מקום להעדיף בעניין זה את חוות דעתו של המומחה מטעם המשיבה (בוחן התנועה בר) על פני חוות דעתו של המומחה מטעמו (אינג' וייסמן). זאת הואיל והתברר כי זוהי לבוחן התנועה בר הפעם הראשונה בה ערך חישובי מהירות על פי חוק שימור התנע ואף ניכר היה בעדותו כי הוא אינו בקיא בנושא זה. מנגד אינג' וייסמן הינו מהנדס תנועה מוכר ולזכותו מוניטין רב בתחום. המערער מוסיף וטוען כי לא עלה בידי בית משפט קמא להצביע על נימוק מניח את הדעת שבגינו יש להעדיף את חוות דעתו של בוחן התנועה בר ובנסיבות אלו, כך נטען, היה מקום להעדיף דווקא את חוות דעתו של אינג' וייסמן או לחלופין למנות מומחה מטעם בית המשפט אשר יכריע במחלוקת שנפלה בין שני המומחים. לגישתו של המערער, דחיית מסקנותיו של אינג' וייסמן בשל העובדה שביקר במקום התאונה בחלוף כארבעה חודשים ממועד התרחשותה, אינה יכולה לעמוד הואיל והממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בוחן התנועה בר התקבלו על ידי אינג' וייסמן כנתונים מוסכמים והפער במסקנותיהם של השניים נבע כל כולו משוני בחישוב האריתמטי שערך כל אחד מהם בהתבסס על אותם נתונים.
עוד סבור המערער כי לא הוכח שהתגבש בעניינו היסוד הנפשי הנדרש לשם הרשעה בעבירת ההריגה. לגישתו לא עלה בידי המשיבה להוכיח כי הוא היה ער לסיכון שבאופן נהיגתו ולפיכך לא הוכח כי התקיים בו יסוד נפשי של פזיזות ולו ברמה של קלות דעת, לא כל שכן מסוג אדישות. הקביעה כי המערער נהג במהירות מופרזת, גם אם תתקבל, היא לכשעצמה אינה מחייבת, כך נטען, את המסקנה כי התקיים יסוד נפשי מסוג פזיזות והעובדה כי תנאי מזג האוויר והכביש במועד התאונה היו טובים מאיינת, לטענת המערער, את האפשרות כי נטל על עצמו במודע את הסיכון להתרחשות התאונה. חציית הצומת באור אדום אף היא אין בה לשיטתו כדי ללמד על כך שהתקיים יסוד נפשי מסוג פזיזות והוא סבור כי העובדה שנכנס לצומת בנסיעה רציפה מלמדת דווקא כי לא היה מודע כלל לאור האדום שדלק בכיוון נסיעתו. עוד טוען המערער כי לא הוכח מתי התחלף האור בכיוון נסיעתו לאדום (האם טרם כניסתו לצומת או שמא לאחר כניסתו אליו) ואף מטעם זה אין לומר לגישת המערער כי כניסתו לצומת באור אדום נעשתה תוך נטילת סיכון מודע לאפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית והוא מדגיש כי אף אם ייאמר שהתנהגותו עלתה כדי רשלנות רבתי, אין די בכך לשם ביסוסה של הרשעה בעבירת הריגה.
11. לבסוף מעלה המערער שורה של השגות כלליות נגד פסק-הדין. ביסוד השגות אלו עומדת טענת המערער לפיה בהרשעתו כמו גם בגזירת דינו הושפע בית משפט קמא משיקולים שאינם ממין העניין ובהם: הסיקור התקשורתי הנרחב של הפרשה מאז קרות התאונה; הלחץ הניכר שהפעילו משפחות הרוגי התאונה; והיכרותה האישית של שופטת בית משפט קמא עם מנהלים ובעלים באגד – מקום עבודתם של חמשת ההרוגים ברכב היונדאי. על גישתו המוטה של בית משפט קמא למד המערער, לטענתו, מן העובדה כי בית המשפט מצא להעדיף את טענות המשיבה בכל אחת מן הנקודות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים, למעט בסוגיית קבילות ממצאי בדיקות השתן, שהינה סוגיה שולית.
לחלופין סבור המערער כי יש מקום להתערב בעונש שהושת עליו ולהעמידו על ארבע עד חמש שנות מאסר. לגישתו, עונש המאסר החמור שנגזר עליו אינו מידתי ואינו משקף כראוי את הנסיבות לקולא המתקיימות בעניינו ובהן, בין היתר, עברו התעבורתי הקל; העובדה כי התוצאות הקשות שנגרמו במקרה דנן לא נבעו ממעשה מכוון וכי מדובר בתאונה מצערת; תסקיר שירות המבחן החיובי שניתן בעניינו; והסבל שנגרם לו ולמשפחתו עקב מות אחיו התאום בתאונה. עוד טוען המערער, כי בגזירת דינו היה מקום ליתן משקל לרשלנותו התורמת של נהג רכב היונדאי, אשר לו היה מביט שמאלה טרם כניסתו לצומת, היה באפשרותו למנוע את התרחשות התאונה ואת האבדות בנפש שנגרמו בעטיה. המערער מוסיף וטוען כי הגם שבתאונה נהרגו ששה אנשים, התאונה היא מעשה אחד ויחיד ועל כן, לא היה מקום לגזור את דינו כמכפלת מספר ההרוגים. לבסוף טוען המערער כי העונש שהושת עליו חורג מרף הענישה המקובל במקרי תאונות דרכים. לגישתו, מדובר, הלכה למעשה, בעונש התואם לעונש המקובל בגין ביצועם של מעשי אלימות מכוונים והוא נועד ליתן מענה לרגשות הנקם של משפחות הרוגי התאונה.
טענות המשיבה
12. המשיבה, מצידה, טוענת כי דין הערעור על כל חלקיו להידחות למעט לעניין תקופת המאסר המותנה שהוטלה שהינה ארוכה יתר על המידה ולגביה מסכימה המשיבה כי יש מקום לקצרה.
אלה עיקר טענותיה של המשיבה בערעור:
המשיבה טוענת כי מדובר בערעור המופנה רובו ככולו נגד ממצאי מהימנות וקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית, בהם אין ערכאת הערעור נוטה להתערב. אף לגופם של דברים סבורה המשיבה כי אין מקום לשנות מממצאיה של הערכאה הדיונית ולגישתה, פסק-דינו של בית משפט קמא מבוסס על ניתוח ממצה ומפורט של כלל הראיות שהונחו בפניו ואינו מצדיק התערבות. עוד מציינת המשיבה, כי טענות המערער לפיהן היה בית המשפט נתון להשפעה פסולה אין מקומן בערעור וכי ככל שסבר המערער כי קמה בענייננו עילת פסלות פתוחה הייתה בפניו הדרך להגיש ערעור פסלות. משלא עשה כן, נראה כי אף הוא סבר שעילה כזו אינה קיימת ומכל מקום, כך טוענת המשיבה, גם לגופם של דברים אין ממש בטענות אלה ויש לדחותן.
13. בהתייחסה לפרטי טענותיו של המערער בערעורו טוענת המשיבה כי אין להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא לפיה חצה המערער את הצומת בעת שברמזור שבכיוון נסיעתו דלק אור אדום, בציינה כי לעניין זה נשמעו עדויות מפי שני עדי ראיה אובייקטיבים החפים מכל אינטרס – העד בכר והעד אזברגה – שעדויותיהם היו ברורות והשתלבו זו בזו. כך, העיד בכר על האור האדום שדלק בכיוון נסיעתו של המערער ואילו אזברגה העיד שהוא ורכב היונדאי עמדו בצומת והחלו בכניסה לתוכו רק לאחר שהאור ברמזור בכיוון נסיעתם התחלף לירוק. בנוסף לעדויות השניים אף הוצגו בבית משפט קמא ראיות הנוגעות לתכנית הרמזורים בצומת, מהן עולה כי רק בחלוף 5 שניות מתום הופעת האור הירוק בכיוון נסיעתו של המערער נדלק האור הירוק בכיוון נסיעת רכב היונדאי. המשיבה מוסיפה ומציינת כי בית המשפט לא התעלם מן הסתירה שבין גרסתו של בכר בעדותו לגרסה שמסר בראיון הטלוויזיוני, אך סבר שאין לייחס לה חשיבות בקבלו את הסברו של בכר בעניין זה כי לאחר שהוזהר על ידי גורמי המשטרה לפני הראיון, חשש לחשוף את הפרט בדבר האור שדלק בכיוון נסיעת רכב המאזדה פן ישבש את החקירה. המשיבה מציינת עוד כי עדותו של בכר בבית המשפט עלתה בקנה אחד עם הגרסה המפורטת שמסר לשוטרים בזירת האירוע סמוך לאחר התאונה ואף מטעם זה סבורה המשיבה כי בדין מצא בית המשפט לאמץ את הגרסה שמסר בכר בעדותו למרות דבריו בראיון הטלוויזיוני.
14. אשר לעדותו של אזברגה סבורה המשיבה כי אין ממש בניסיונו של המערער לפגום באמינותו של עד זה ולהציגו כמי שמסר גירסה שקרית על מנת לכסות על היותו אחראי לתאונה. המשיבה מטעימה כי בית המשפט נדרש לטענות אלו ודחה אותן מכל וכל בהסתמך על התרשמותו הבלתי אמצעית מן העד. בנוסף, הסתירה הנטענת באשר למקום גביית עדותו של אזברגה נוגעת לנקודה שולית בעדותו ומכל מקום, אזברגה לא ניסה כלל להסתיר את העובדה שהיה נסער ושוחח עם חבריו בתחנת המוניות אודות אירוע התאונה לפני מסירת ההודעה. על כן, סבורה המשיבה כי אין לקבל את ניסיונו של המערער להיתלות באותה סתירה על מנת לערער את מהימנות עדותו של אזברגה. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין מקום לקבל את טענת המערער כאילו גרסתו של אזברגה שרכב היונדאי עמד בנתיב השמאלי בכיוון נסיעתם, אינה מתיישבת עם הממצאים בזירת התאונה הנוגעים למיקום נקודת האימפקט. לעניין זה מדגישה המשיבה, כי בצדק קבע בית משפט קמא שסימני החריצה נמצאו בקצהו השמאלי של המסלול הימני, קרי בקו התפר שבין שני הנתיבים ולכך מצטרפת העובדה, כי בית משפט קמא שוכנע בקיומם של הסברים סבירים לממצא לפיו סימני החריצה לא נוצרו במיקום המיידי של ההתנגשות בין שני כלי הרכב.
15. אשר לשכרותו של המערער, סבורה המשיבה כי הואיל ובגופו נמצאו שרידי סם מסוג קנבוס וקוקאין ורמת האלכוהול בדמו עלתה פי שלושה ויותר על המותר לפי חוק, בצדק סבר בית המשפט כי אין כל ספק שהמערער היה במצב של שכרות בעת שנהג ברכב. בית המשפט דן בהרחבה בטענות המערער בסוגיית השכרות, לרבות טענותיו בדבר הפגמים שנפלו כביכול בעריכתן של בדיקות הדם, ודחה אותן אחת לאחת בקובעו כי בדיקות המעבדה במקרה דנן נעשו באופן מקצועי ובהתאם לנהלים המקובלים. המשיבה מוסיפה וטוענת כי ההלכה הפסוקה הכירה בקיומה של חזקה עובדתית, הניתנת לסתירה, לפיה שכרות על-פי חוק מעידה כי החומרים המשכרים השפיעו על הנהג ובית המשפט שוכנע כי חזקה זו לא נסתרה בעניינו של המערער. זאת נוכח הראיות שהוצגו בסוגיה זו ובהן: כמות החומרים המשכרים שצרך המערער, מועד צריכתם, אופן נהיגתו של המערער, התנהגותו לאחר אירוע התאונה ותוכנו של המסרון ששלח, המעידים כולם ובייחוד בהצטרפם, על כך שנהיגתו של המערער אכן הושפעה מן השכרות בה היה נתון. גרסתו של המערער, לפיה נטל את הסמים כארבעה ימים לפני התאונה, נדחתה על ידי בית משפט קמא כבלתי מהימנה משום שלא התיישבה עם העובדה שבדמו של המערער נמצאו לא רק תוצרי פירוק של שני סוגי סמים מסוכנים, אלא אף החומרים הפעילים בסמים אלו – אשר טבעם להעלם מן הדם בתוך שעות ספורות. המשיבה מטעימה בטיעוניה לעניין זה כי המחוקק ראה בחומרה את תופעת הנהיגה תחת השפעת סמים מסוכנים בכל כמות שהיא, והיא מפנה אל סעיפים 64ב ו – 39א לפקודת התעבורה, לפיהם המצאות שרידי סם בכמות כלשהי בגופו של נהג מחייבת פסילת רשיונו למשך שנתיים. אשר לטענת המערער כי לא שלח את המסרון שהוצג, ציינה המשיבה כי טענה זו נבחנה ונדחתה על ידי בית משפט קמא הואיל ואינה מתיישבת עם הגיונם של דברים. זאת בייחוד נוכח העובדה כי המערער הודה ששתה אלכוהול באותו הערב ואף הוכח בבדיקות המעבדה כי בדמו נמצא אלכוהול בשיעור העולה פי שלושה על הרמה המותרת לפי החוק.
16. אשר לסוגיית מהירות נהיגתו של המערער בעת התרחשות התאונה סבורה המשיבה כי גם בעניין זה אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא. בניגוד לנטען על ידי המערער, סבורה המשיבה כי המחלוקת בין בוחן התנועה בר לאינג' וייסמן נסובה על שאלת הנתונים אותם יש להציב במקרה דנן בנוסחת חישוב המהירות לפי חוק שימור התנע ובית המשפט מצא להעדיף את חוות דעתו של בוחן התנועה בר על פני חוות דעתו של אינג' וייסמן, לאחר שהתרשם מאמינותו וממקצועיותו של בוחן התנועה בר ולאחר שהוכח כי חוות דעתו נסמכה על יישום נכון של הנחיות המשטרה לעניין אופן עריכת חישובי המהירות לפי חוק שימור התנע וכן על בדיקת רכב המאזדה עצמו. מנגד, חוות דעתו של אינג' וייסמן לא תאמה את הממצאים האובייקטיביים הנוגעים לנזקים שנגרמו לרכב המאזדה ולמסלול ההאטה של רכב זה. עוד מטעימה המשיבה כי חוות דעתו של בוחן התנועה בר לא עמדה לבדה והיא נתמכה בעדויותיהם של בכר ואזברגה לגבי המהירות הגבוהה בה נהג המערער על פי התרשמותם. התרשמות זו אף הובילה את בכר לעצור את רכב האמבולנס בו נהג על מנת לעקוב במבטו אחר כניסתו של המערער לצומת, ואת אזברגה לעצור את רכבו אף שהאור הירוק דלק בכיוון נסיעתו, עקב חששו כי בשל המהירות הגבוהה בה נסע לא יהא באפשרותו של המערער לעצור את הרכב.
לבסוף, טוענת המשיבה כי יש לדחות את טענות המערער לפיהן לא הוכח כי התגבש בעניינו היסוד הנפשי שבעבירת ההריגה, בציינה כי המערער בחר ליטול את ההגה לידיו לאחר ששתה לשוכרה וצרך קנביס וקוקאין ובכך נטל לדבריה "סיכון פושע". סיכון זה שאותו נטל והאופן הפרוע בו נהג מלמדים לגישתה כי העבירה ההולמת את מעשיו של המערער הינה עבירת ההריגה ולא עבירת גרם מוות ברשלנות, כנטען על ידו. לבסוף טוענת המשיבה כי מעשיו של המערער גדעו את חייהם של ששה אנשים ולפיכך, בדין הרשיע בית משפט קמא את המערער בביצוען של שש עבירות הריגה נפרדות.
17. אשר לעונש המאסר בפועל שהושת על המערער, סבורה המשיבה כי הגם שאין מדובר בעונש קל כלל ועיקר, הוא הולם את נסיבות העניין, בין היתר, בהינתן חומרת מעשיו של המערער, התוצאות הקשות להן גרם והקטל בדרכים המחייב ענישה מרתיעה. לגישתה של המשיבה, אמת המידה לבחינת רף הענישה הראוי במקרים דוגמת המקרה דנן הינה זו שנקבעה בע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 12.1.2011) (להלן: עניין ימיני) שם הושת עונש מאסר בפועל בן 10 שנים בגין הריגתו של אדם אחד ופציעתו של אדם אחר. לגישתה נסיבות המקרה דנן חמורות בהרבה והצדיקו לכן את העונש שהוטל. עוד טוענת המשיבה כי יש לייחס משקל מתון בלבד לעובדה כי אחיו של המערער היה בין ההרוגים בתאונה והיא מציינת בהקשר זה, בין היתר, כי פעמים רבות בני משפחתו של נהג הרכב הם אלה הנחשפים לסיכון שבנהיגתו ולפיכך, אין מנוס אלא להילחם בסיכון זה בדרך של הרתעה. מכל מקום, המשיבה סבורה כי בית המשפט ייחס משקל הולם לעובדה כי אחיו של המערער נמנה עם אלה שחייהם נקטלו בתאונה והיא מוסיפה ומציינת כי טענת המערער בדבר רשלנותו התורמת של נהג רכב היונדאי הינה מקוממת וחסרת יסוד והיא אף מבטאת חוסר הפנמה והתחמקות מנטילת אחריות לתוצאות שגרם להן המערער במעשיו. לבסוף, כאמור, מסכימה המשיבה כי יש להפחית מעונש המאסר המותנה שהושת על המערער (ארבע שנים לעבירת פשע), נוכח ההלכה הפסוקה לפיה הטלת מאסר מותנה לתקופה ארוכה יתר על המידה אינה רצויה.
דיון
18. כפי העולה מטענות הצדדים שנסקרו לעיל, מופנה הערעור דנן, רובו ככולו, נגד ממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית. משכך, ניצבת בפני המערער משוכה גבוהה אותה הציבה ההלכה הפסוקה הקובעת כי בדרך כלל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים כאלה בשל היתרון הנתון בהם לערכאה הדיונית, המתרשמת באופן בלתי אמצעי מן העדויות המובאות בפניה. במהלך השנים הוכרו אמנם חריגים להלכה זו. כך למשל, עשויה ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות של הערכאה הדיונית מקום בו חוסר מהימנותו של העד בולט לעין או כאשר נפלה בממצאים אלו טעות ברורה היורדת לשורשם של דברים (ראו: ע"פ 5822/08 טרייטל נ' מדינת ישראל, פסקה 29 ([פורסם בנבו], 12.3.2009); ע"פ 2649/00 ישראל נ' מדינת ישראל, פסקה 6 ([פורסם בנבו], 16.8.2001); ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (2) 690, 695-696 (1993)). אולם, לאחר שבחנתי את טענות המערער וסקרתי את הראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא אל מול ממצאי העובדה והמהימנות שאותם קבע, אני סבורה כי המקרה דנן אינו נמנה עם מקרים חריגים אלו וכי פסק-דינו של בית משפט קמא מבוסס כדבעי על הראיות שבאו בפניו ואינו מצדיק התערבות.
האור שדלק ברמזור
19. לא מצאתי כי נפלה טעות בקביעתו של בית משפט קמא לפיה דלק אור אדום ברמזור שבכיוון נסיעת המערער בעת כניסתו לצומת. העד בכר, שעל עדותו ביסס בית המשפט, בין היתר, ממצא זה סיפר בחקירתו הראשית כי במועד האירוע עקב במבטו אחר נסיעת רכב המאזדה והבחין בכך שהוא נכנס לצומת בעת שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום. ובלשונו של העד:
"…הוצאתי את הראש מהחלון אני עוקב אחריו ואומר אילן [הוא המתנדב ששהה ברכב האמבולנס עם בכר – א' ח'] יש לו אדום תראה באיזה מהירות הוא נוסע. באותה מילה שאני אומר אני רואה רכב בצבע לבן נכנס לצומת מבן שמן….אני פשוט עוקב אחריו אחרי הרכב שנסע מהר באדום. אני אומר למתנדב אילן יש לו אדום לאן הוא נוסע כל זה כשהראש שלי בחוץ…אני אומר לאילן תראה איך הוא נוסע יש אדום ואז אני רואה את הלבן נכנס לצומת. כל הדבר זה ענין שניות בודדות. אירעה התנגשות היה כזה פיצוץ דבר שלא אשכח בחיים"… (עמ' 28 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.2007. ההדגשות הוספו).
דבריו אלו של העד בכר בבית המשפט עולים בקנה אחד עם הגרסה שמסר בהודעה שגבתה ממנו המשטרה בזירת האירוע, כשעה לאחר התרחשות התאונה ולפיה:
"הייתי בערך כ- 40 מטר אחרי הצומת לכיוון רמלה ועם מבט שמאלה דרך חלון נהג ועוקב אחרי הרכב שמתקרב לצומת גנתון ורואה גם האור ברמזור שהוא אדום מלא ואומר למתנדב אילן יש לו אדום לאן הוא נוסע ומקביל [כך במקור] אני מבחין ברכב לבן שיוצא מהצומת מכיוון כביש בן שמן 443 וארעה התנגשות"… (ת/55. ההדגשות הוספו).
בחקירתו הנגדית אף הוסיף בכר וציין כי מן הרגע שבו החל לעקוב במבטו אחר נסיעת רכב המאזדה ועד למועד התרחשות התאונה הוא לא ניתק את מבטו מן הרכב (עמ' 31 לפרוטקול הדיון מיום 19.6.2007). לכך מצטרפת עדותו של העד זמיר שאישר כי מן המקום שבו עצר בכר את רכב האמבולנס על מנת לעקוב במבטו אחר רכב המאזדה ניתן לראות את הרמזור היטב וברור (עמ' 67 לפרוטוקול הדיון מיום 26.6.2007; ת/27).
20. אין בידי לקבל בהקשר זה את טענת המערער לפיה הסתירה שעלתה בין גרסתו של בכר בראיון הטלוויזיוני לגרסתו בעדותו שומטת את הקרקע תחת העדות כולה. ראוי לזכור כי על פי סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 : "סתירות בעדותם של עדים אין בהן, כשלעצמן, כדי למנוע את בית המשפט מקביעת עובדות שלגביהן חלו הסתירות" והכלל החל בעניין זה הינו כי מהימנותו של עד נפגעת פגיעה של ממש רק בהתקיים סתירות בעדות היורדות לשורשו של עניין, אשר לא נמצא להן הסבר סביר ומתקבל על הדעת (ראו והשוו לענייננו: ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל ([פורסם בנבו], 17.3.2008); ע"פ 5714/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 17 ([פורסם בנבו], 1.9.2010)). בענייננו, ציין בכר בחקירתו הנגדית בבית המשפט כי הפער בין הגרסה שמסר בעדותו בבית המשפט ובהודעתו במשטרה בענין האור האדום שדלק ברמזור לבין הדברים שאמר בראיון הטלוויזיוני, מקורו בהנחיה שקיבל מגורמי החקירה הרלוונטיים להימנע מלומר באותו הראיון דברים העלולים לשבש את חקירת התאונה, ובלשונו של בכר:
"בהנחיה של קצין חקירות שחקר אותי בשטח קבלתי הוראה חד משמעית לא לשבש את החקירה בגלל זה בשידור אצל עודד בן עמי לא מסרתי את הפרטים"… (עמ' 60 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.2007).
בכר הוסיף והדגיש בחקירתו הנגדית כי הגרסה שמסר בהודעתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט באשר לפרטי אירוע התאונה היא האמת (עמ' 61 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.2007).
בנסיבות אלו, משנשמע מפיו של בכר הסבר סביר ומתקבל על הדעת לסתירה האמורה, סבורני כי אין להתערב בנכונותו של בית משפט קמא ליתן אמון מלא בעדותו של בכר.
21. הטענה הנוספת שהעלה המערער לעניין עדותו של בכר כאילו לא ידע לומר מהו המועד בו התחלף האור ברמזור לאדום – האם לפני כניסת רכב המאזדה לצומת או רק לאחר שנכנס לצומת– אף היא אין בה ממש. כך, במסגרת חקירתו הנגדית עומת בכר בהרחבה עם האפשרות כי הבחין באור האדום שברמזור במועד שלאחר שרכבו של המערער כבר החל בחציית הצומת, אך הוא שלל אפשרות זו מכל וכל:
"ת: נכון. אני לא יודע מה תכנית הרמזורים אבל ראיתי בוודאות אור אדום
כשהוא נכנס לתוכו.
ש: אני אומר לך שראית אור אדום כשרכב [המערער] כבר היה במצב של
חציית הצומת. לצומת עצמו לא נכנס לאור אדום אולי נכנס באור צהוב.
ת: אמרתי למתנדב שישב אחרי יש לו אור אדום לאן הוא נוסע. בראיה שאני רואה מתקרב ונכנס לצומת באור אדום.
ש: אתה חששת ממצב של כניסה לאור אדום ולא שראית אותו במצב כניסה.
ת: לא חששתי. לא.
ש: היכן היה רכב [המערער] כשראית לראשונה מבחינתך שדולק לו אור אדום.
ת: ברגע שהרכב חלף משמאלי והוצאתי את הראש ועקבתי אחריו אני רואה את האחור של הרכב וצומת עם רמזור אדום. בצורה הזו ואז אני אומר לאילן מה שאמרתי קודם.
ש: אתה לא יודע להגיד איזה אור דלק בכיוון נסיעת [המערער] בקו העצירה. קו העצירה של הצומת שצריך לעצור בה באדום.
ת: הסתכלתי על הצומת ברגע שהוצאתי את הראש החוצה מהחלון וראיתי את הרכב מתקרב לכיוון הצומת אור אדום בצומת ואומר לאילן יש לו אור אדום לאן הוא נוסע מיד שניה לאחר מכן נכנס לצומת באור אדום" (עמ' 32 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.2007. ההדגשות הוספו).
זאת ועוד. עדותו של בכר אינה עומדת לבדה. היא משתלבת היטב עם עדותו של עד הראיה השני לאירוע – אזברגה, ועם הממצאים האובייקטיביים מזירת האירוע. העד אזברגה העיד כי רכב היונדאי החל בכניסה לצומת לאחר שהאור שבכיוון נסיעתו התחלף לירוק וכדבריו:
"ליונדאי היה אור אדום שהתחלף לירוק. כשהיה אור אדום היה עומד על ידי. במקביל אלי. כשהתחלף לירוק התחיל לנסוע" (עמ' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.2007. ההדגשה הוספה).
נוכח עדותם של בכר ואזברגה ומשהוכח בבית משפט קמא כי האור הירוק שברמזור בכיוון נסיעת רכב היונדאי נדלק רק בחלוף 5 שניות מסיום האור הירוק ברמזור בכיוון נסיעת רכב המאזדה, ומשהוכח עוד כי מערכת הרמזורים הייתה תקינה, גרסת המערער לפיה קיימת אפשרות שהאור האדום בכיוון נסיעתו נדלק רק לאחר שכבר החל בכניסה לצומת, אינה יכולה לעמוד.
22. המערער טען עוד כי לא היה מקום ליתן אמון בעדותו של אזברגה והצביע על סתירה בעדותו המתייחסת למקום שבו נגבתה הודעתו, בציינו כי סתירה זו מקעקעת את עדותו והופכת אותה למשוללת כל ערך. אין ממש בטענה זו ובצדק דחה אותה בית משפט קמא. כפי שכבר צויין, מלאכת הערכת מהימנות העדים מסורה בראש ובראשונה לערכאה הדיונית ובענייננו, סבר בית משפט קמא כי יש ליתן אמון מלא בעדותו של אזברגה, בקובעו כי מדובר בעד "חף מכל אינטרס, עד אמין, מעיד נכוחה ונכונה על קורות לילה איום בחייו בו נקטלו לנגד עיניו ששה אנשים; עד אשר העיד בבטחה; ללא פקפוק או פגם" (עמ' 65 להכרעת-הדין). זאת ועוד, בניגוד לעמדת המערער אין מדובר בסתירה מהותית היורדת לשורש עדותו של אזברגה וראוי לזכור בהקשר זה כי אזברגה לא ניסה כלל לכסות על העובדה ששוחח אודות האירוע טרם מסירת הודעתו עם נהגי המוניות בתחנה שבה עבד. אדרבא, הוא ציין את הדבר מיוזמתו בחקירתו הנגדית ומשעומת עם האפשרות כי דבריו נאמרו בהשפעת אותה שיחה, שלל אפשרות זו מכל וכל באומרו:
"ש: סיימת את העבודה מתי?
ת: אחרי התאונה לא עבדתי חזרתי למוסך ישבתי שעה נרגעתי והתחילו החברה לדבר איתי בשעה שלוש ארבע הלכתי לבית לא ישנתי אחרי זה נמנמתי וישנתי.
ש: מי החברים.
ת: נהגי מוניות.
ש: סיפרת בצומת גינטון
ת: כולם היו שם. אמרו זה כואב תצא מהתמונה הזו.
ש: אמרו לך שתגיד שאתה התחלת לנסוע בגלל שהיה אור ירוק ולא בגלל שראית את היונדאי מתחילה לנסוע.
ת: הם לא אמרו לי מה שראיתי אמרתי להם נכנסתי באור ירוק ועצרתי מנס [כך במקור]" (עמ' 26 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.2007. ההדגשה הוספה).
הטענה הנוספת שהעלה המערער ולפיה גרסתו של אזברגה לאירוע נועדה לכסות על אחריותו שלו לתאונה נטענה בעלמא ומבלי שהונחה כל תשתית עובדתית לביסוסה. במוקד טענה זו עומדת גרסת המערער לפיה נקודת האימפקט הייתה כל כולה בתוך הנתיב הימני בכיוון נסיעתו של אזברגה ולטענת המערער יש בכך כדי ללמד שאזברגה עמד בנתיב השמאלי ולא בנתיב הימני, כטענתו. נקודת המוצא שעליה מבוססת טענה זו אינה מתיישבת עם עדותו של בוחן התנועה בר אותה אימץ בית המשפט ואף לא עם תרשים תאונת הדרכים אותו ערך, לפיהם נקודת האימפקט הייתה בקו התפר שבין שני הנתיבים (עמ' 57 לפרוטוקול הדיון מיום 26.6.2007; ת/10). משנשמטת נקודת המוצא עליה בנה המערער את טיעונו ממילא נשמט גם הטיעון עצמו.
לסיכום סוגיה זו ניתן לומר כי קביעתו של בית משפט קמא לפיה רכב המאזדה הנהוג על ידי המערער נכנס לצומת בעת שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום היא קביעה המבוססת היטב על מכלול הראיות שהיו בפניו ואין להתערב בה.
מהירות רכב המאזדה
23. כזכור, נחלקו בוחן התנועה בר ואינג' וייסמן בדעותיהם ביחס לשאלה באיזו מהירות נסע רכב המאזדה סמוך לפני התרחשות התאונה. בוחן התנועה בר קבע כי מהירות הרכב טרם התאונה הייתה 171 קמ"ש לכל הפחות ואילו אינג' וייסמן קבע כי המהירות הייתה 110 קמ"ש לכל היותר. בית המשפט בחר לאמץ בעניין זה את חוות דעתו של בוחן התנועה בר והמערער סבור כי בכך שגה.
עדות מומחה נבחנת בשני מישורים: האחד נוגע למהימנותו האישית של המומחה, ובכך דומה בחינת עדותו לבחינת העדות של כל עד אחר. השני נוגע למיומנותו המקצועית של המומחה, ובהקשר זה ניתנת הדעת לרמתו המקצועית ולטיב הבדיקה שערך לצורך ביסוס מסקנותיו (ראו: ע"פ 1839/92 אשקר נ' מדינת ישראל, פסקה 4 ([פורסם בנבו], 4.9.1994)). בענייננו, מצא בית משפט קמא להעדיף את חוות דעתו של בוחן התנועה בר על פני חוות דעתו של אינג' וייסמן, בהסתמך על התרשמותו הבלתי אמצעית ממהימנותו האישית וכן בהסתמך על מיומנותו המקצועית של בר, וכדבריו:
"לא חוסר מקצועיות יש לייחס לבוחן כדברי סניגוריה, אלא דווקא מהימנות, אחריות, כאשר לא חשש לפנות לעצה – לטובת נאשם . כאשר לא חשש למסור על כך; כאשר חוות-דעתו היא שלו, כבדיקתו, כשיקוליו הוא, כעדותו. לא הרשעה בכל מחיר והעדפת גירסת תביעה – כניסוחה של סניגוריה, אלא דווקא, במחשבה נכונה, שקולה, בשקילת נתונים, באיסוף מידע מדויק, כזה, אשר יובילו למסקנה הנכונה ביותר שלא בנקיטת עמדה מראש.
ודוק:
חישוביו של הבוחן – בקפידה; בבדיקה; בהליכה על-פי ספר.
אי ידיעתו של הבוחן נוסחאות בעל פה, כאשר כל אלה מצויות בהישג יד לחישוב – אין בהן כל רבותא לפגיעה במומחיותו, בזהירותו, באימון כבחינתו על-ידי בית-המשפט" (עמ' 40-41 להכרעת-הדין. ההדגשות במקור).
מסקנה זו נסמכת על שיקול דעת שיפוטי ראוי ועל אמות מידה מקובלות לעניין זה ואין להתערב בה (ראו: ע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל, פסקה 17 ([פורסם בנבו], 17.1.2008)). אכן, חוות דעתו של הבוחן בר לעניין מהירות רכב המאזדה לקראת אירוע התאונה מבוססת כדבעי על ממצאים אובייקטיבים בזירה וכן על הנחיה מס' 17/96 של משטרת ישראל שכותרתה "שיחזור תאונות דרכים על פי חוק שימור התנע הקווי" (ת/58) (להלן: הנחיה 17/96). טענת המערער כי הנתונים העובדתיים שנקבעו על ידי בוחן התנועה בר התקבלו על ידי אינג' וייסמן כמוסכמים וכי הפער בין שני המומחים התמצה בשוני בחישוב האריתמטי שערכו השניים אינה יכולה להתקבל שכן מן החומר שהוצג עולה בבירור כי המומחים היו חלוקים בדעותיהם ביחס לערכים אותם יש להציב בפרמטרים המרכיבים את נוסחת חישוב המהירות לפי חוק שימור התנע. כך, לשם חישוב מהירות רכב המאזדה נסמך בוחן התנועה בר על כלל המרחק אותו עבר הרכב מנקודת האימפקט ועד למקום עצירתו הסופי ואילו אינג' וייסמן התעלם בחוות דעתו מאותו קטע בכביש שבו לא הותיר רכב המאזדה כל סימני צמיגים נראים. דע עקא, עיון בהנחיה 17/96 מעלה כי נוסחת חישוב המהירות אינה מניחה, כתנאי מקדמי, קיומם של סימני צמיגים נראים לכל אורך מסלול כלי הרכב מנקודת האימפקט ועד למקום עצירתו הסופי. אדרבא, סעיף 5ג להנחיה קובע כי ניתן ללמוד על מסלול כלי הרכב לאחר ההתנגשות ממספר גורמים ובהם: סימני צמיגים המובילים ממקום האימפקט למיקומו הסופי של הרכב; סימנים אחרים, דוגמת נוזלים או חריצים; ואף מעדויות. עוד נקבע באותו הסעיף כי בהעדר סימנים כמפורט לעיל, ניתן לקבוע את מסלול כלי הרכב באמצעות מתיחת קו ממקום האימפקט למיקומו הסופי של הרכב, ככל שהרכב לא הוזז ממקומו ומסלול תנועתו לא שונה בגין פגיעה נוספת. מן האמור עולה כי חישוביו של בוחן התנועה בר מתיישבים היטב עם ההנחיה הרלוונטית ובצדק, אפוא, העדיף בית משפט קמא את חוות דעתו על פני חוות הדעת של אינג' וייסמן, המתעלמת כליל מחלק הכביש בו לא נמצאו סימני צמיגים נראים.
24. מסקנתו של בית משפט קמא כי יש לאמץ את עמדתו של בוחן התנועה בר לעניין מקדם החיכוך המתאים עבור רכב המאזדה, אף היא אינה מצדיקה התערבות. סעיף 5ה להנחיה 17/96 הנ"ל קובע כי מקדם החיכוך המתאים בכל מקרה נקבע בהתאם לסוג הדרך (אספלט, כורכר וכיוצא בזאת) ובהתאם למצב הגלגלים (כלומר מספר גלגלי הרכב שננעלו במהלך התאונה, אם בכלל). בענייננו, היו המומחים חלוקים בדעותיהם ביחס לשני הנתונים הללו. כך, טען בוחן התנועה בר כי ערך מקדם החיכוך המתאים בנסיבות העניין, בהן מדובר בכביש אספלט משומש, הינו 0.7 וכי בעת התאונה ננעלו שני גלגליו הקדמיים של רכב המאזדה. אינג' וייסמן לעומתו טען כי ערכי החיכוך המקובלים לכביש אספלט משומש נעים בין 0.55 ל – 0.7 ועל כן יש לבחור באפשרות אשר, לשיטתו, פועלת לטובת המערער קרי מקדם חיכוך לכביש בערך הנמוך של 0.55. אינג' וייסמן הוסיף וטען כי הואיל ואין חולק כי רק הגלגל השמאלי הקדמי של רכב המאזדה השאיר סימן בכביש, הרי שקיימת אפשרות כי הגלגל הימני כלל לא ננעל. לפיכך, ערך אינג' וייסמן שני חישובים אפשריים, האחד בהינתן ההנחה שרק גלגל אחד ננעל והשני בהינתן ההנחה ששני הגלגלים ננעלו. כאמור, בית משפט קמא העדיף בסוגיות אלו את חוות דעתו של בוחן התנועה בר בציינו כי לבוחן בר הייתה הזדמנות להתרשם בהקשר זה מתנאי זירת אירוע התאונה סמוך לאחר התרחשותה וכן מבדיקת רכב המאזדה עצמו ואילו אינג' וייסמן בחן את זירת התאונה רק כארבעה חודשים לאחר התרחשותה ואת רכב המאזדה לא בחן כלל והסתפק בתצלומים של הרכב.
ניסיונו של המערער להמעיט בהקשר זה מחשיבות הביקור בזירת התאונה סמוך לאחר התרחשותה ומבחינת הרכב עצמו, אינו יכול לעמוד. כך עומדת הנחיה 17/96 במפורש על החשיבות שבאיסוף נתונים מדויקים מזירת האירוע, בקובעה: "כדי להשתמש בחוק שימור התנע, יש לאסוף נתונים מזירת התאונה וככל שאיסוף הנתונים יהיה מדויק – כך תגדל רמת הדיוק של התוצאה המתקבלת". יתרה מכך. כפי שציין בית משפט קמא, מקדם חיכוך הכביש אינו קבוע והוא משתנה בהתאם לתנאים השוררים בזירת האירוע. על כן יש חשיבות יתרה לביקור במקום האירוע סמוך לאחר התרחשות התאונה. יפים לעניין זה דבריו של המלומד י' בשן בספרו חקר תאונות דרכים פיענוח ושיחזור 105 (1994):
"…מכאן גם יובן, כי המקדם לגבי קטע כביש נתון, איננו נתון קבוע, והוא עלול להשתנות הן במשך הזמן כתוצאה של בלאי, והן כתוצאה של שינויים במזג האויר (גשם) או לכלוך (חומרים שמנוניים שנשפכו). מכאן גם החשיבות לכך, שהבוחן הנמצא במקום יבדוק ויקבע את מקדם החיכוך קרוב ככל הניתן לתנאי זמן אמת של התאונה…" (ההדגשה הוספה).
זאת ועוד. אינג' וייסמן אישר בחקירתו הנגדית כי הערך הנורמאלי של כביש אספלט תקין עומד על 0.7 ואף הבהיר כי הוא אינו קובע בהכרח כי הערך המתאים לכביש בנסיבות המקרה דנן הינו נמוך מכך, אלא רק כי קיימת אפשרות שכך הדבר, ובלשונו: "לא אמרתי שצריך פחות, אמרתי שיש אפשרות שפחות…" (עמ' 89 לפרוטוקול הדיון מיום 19.11.2007. ההדגשה הוספה). האפשרות הנוספת שהעלה אינג' וייסמן לפיה רק גלגל אחד של רכב המאזדה ננעל בתאונה נשללה מכל וכל על ידי בוחן התנועה בר, בציינו: "אני יודע בוודאות ששני הגלגלים הקידמיים ננעלו" (עמ' 63 לפרוטוקול הדיון מיום 26.6.2007). אכן, עובדה זו עולה בבירור מדו"ח בדיקת רכב המאזדה שערך בוחן התנועה בר ביום 12.3.2007 (קרי, ארבעה ימים לאחר התאונה) בו ציין כי: "גלגלים קדמיים תפוסים ולא ניתנים להזזה כתוצאה מהמכה של התאונה שכל החזית נמעכה לבפנים" (ת/20). ממצאים אלה העולים מבדיקת הרכב עצמו בהחלט מחזקים את מסקנתו של בית משפט קמא כי יש להעדיף את חוות דעתו של בוחן התנועה בר על פני חוות דעתו של אינג' וייסמן לעניין המהירות בה נסע רכב המאזדה (171 קמ"ש).
להשלמת התמונה בסוגיית מהירות רכב המאזדה יצוין עוד כי העדים בכר ואזברגה העידו אף הם שרכב המאזדה נסע במהירות גבוהה. כך, העיד בכר כי מהירותו הגבוהה של רכב המאזדה משכה את תשומת ליבו ואף הביאה אותו להאט עד למצב עצירה ולעקוב במבטו אחר נסיעתו (עמ' 28 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.2007; עמ' 31 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.2007) ואילו אזברגה ציין כי מהירותו הגבוהה של רכב המאזדה עוררה בליבו את החשש כי לא יעלה בידי נהג המאזדה לעצור ועל כן החליט לעצור את רכבו אף שכבר החל בכניסה לצומת ( עמ' 17-18 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.2007).
הנה כי כן, קביעותיו של בית משפט קמא בסוגיית מהירות נסיעתו של רכב המאזדה אף הן אינן מצדיקות התערבות.
האם נהג המערער בשכרות
25. טרם שאדרש לשאלת השכרות יש להקדים ולהתייחס לטענה שהעלה המערער בעניין קבילות ממצאי דגימות הדם שניטלו ממנו. לטענתו אין זה ברור האם במועד נטילת הדגימות כאמור הוא היה בהכרה אם לאו. על כן סבור המערער כי לא ניתן לומר כי התקיים התנאי הקבוע בסעיף 64ב(ב) לפקודת התעבורה, אשר רק בהתקיימו ניתן היה ליטול דגימות דם מבלי לקבל תחילה את הסכמתו לכך. המערער סבור, אפוא, כי ממצאי דגימות הדם שניטלו ממנו אינם קבילים כראיה ולא ניתן לבסס עליהם כל ממצא.
טענה זו דינה להידחות.
כפי שצויין, קבע בית משפט קמא כי במועד נטילת הדגימות היה המערער מורדם ולא מצאתי כי יש מקום לשנות מקביעה זו המבוססת על הראיות שהוצגו. כך העיד ד"ר מוראד צ'רייב (להלן: ד"ר צ'רייב), אשר שימש כאחד מן הרופאים המרדימים בניתוח שנערך למערער כי בעת שניטלו הדגימות היה המערער מורדם ומונשם ולא ניתן היה לשוחח עימו:
"ש: מה היה מצב [המערער] בזמן שלקחת את הדם במבחנות.
ת: בדיוק כל התהליך לא זוכר, עברה חצי שנה. החולה היה מורדם אחרי שנתנו חומרים שלנו. אנו לקחנו אותו מונשם. רבע שעה אחרי הניתוח לקחנו את הבדיקות האלה. עשר דקות רבע שעה מתחילת הניתוח.
ש: בשעה שהוצאת את הדם אפשר היה לדבר איתו לתקשר איתו.
ת: לא. הוא היה מורדם ומונשם. אנו נותנים את התרופה 40 שניות ואנו מנשימים ואחראים אליו אנו מסתכלים כל הזמן במוניטור הוא לא נושם לבד.
ש: כמה מקרים כאלה יצא לך לראות בזמן שבע שנים שאתה שם שהתבקשת להוציא דם לשוטר
ת: פעם ראשונה. כשהתבקשתי הוא היה כבר מורדם ומונשם"…(עמ' 56 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.2007, ההדגשות הוספו).
אכן, בחקירתו הנגדית, נשאל ד"ר צ'רייב האם יוכל לשלול את האפשרות כי הדגימות נלקחו בשעה 2:30 (קרי לפני תחילת הניתוח) ועל כך השיב: "אני לא ראיתי דבר שכזה. אני לא יכול לשלול שיכולה להיות אפשרות" (עמ' 57 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.2007). אולם, אפשרות זו נשללה בבירור בעדותו של ד"ר גופר ובממצאי הבדיקות שערך בדגימות דמו של המערער. כך, העיד ד"ר צ'רייב כי על מנת שהמערער ימצא בתנאי הרדמה ניתנו לו חומרים ממשפחת הברביטורים והאופיאטים (עמ' 55 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.2007) וד"ר גופר ציין בחקירתו הנגדית כי ממצאי סריקת הדם שערך לדגימות דמו של המערער הצביעו על קיומם של ברביטורים ואופיאטים בדם, כי מדובר בחומרים הניתנים כחלק מההכנה לניתוח, וכי הוא בדק את התיק הרפואי של המערער וגילה כי המערער אכן קיבל חומרים אלה במהלך הניתוח שעבר (עמ' 54 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.2007). הנה כי כן, ממצאים אלו ועדותו המפורשת של ד"ר צ'רייב כי ניטלו דגימות דם מן המערער בעת שהיה מורדם ומונשם, תומכים במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא ולפיה בעת נטילת דגימות דמו של המערער, הוא היה מחוסר הכרה.
26. לגופם של דברים, אין המערער חולק על כך שבדמו נמצאו סמים מסוכנים מסוג קוקאין וקנאבוס. אך לשיטתו מדובר בכמות סמים זניחה, אשר לא הוכח כי היה בה כדי להשפיע על אופן נהיגתו. טענה זו אינה מתיישבת עם העדויות שהוצגו בפני בית משפט קמא ואין לקבלה. כך שלל ד"ר גופר מכל וכל את הטענה כי ריכוזי הסמים המסוכנים שנמצאו בדמו של המערער היו זניחים (עמ' 53 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.2007) וציין כי הריכוז הגבוה של חומרים ממשפחת המריחואנה בדמו של המערער הוביל אותו להערכה כי ייתכן שהחומר הפעיל במריחואנה עוד מצוי בדמו של המערער וממצאי הבדיקה שביצע בעקבות כך אכן הראו כי זה המצב (עמ' 41 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.2007). חשוב מכך – המחוקק קבע איסור מוחלט על שימוש בסמים מסוכנים שאינו מותנה בכמות הסם שבה מדובר. לפיכך, השימוש בסמים מסוכנים בכל כמות שהיא, מקים נגד נהג הרכב חזקה לפיה היה נתון בהשפעתם בעת הנהיגה וחזקה זו מעבירה אל כתפי הנהג את הנטל להוכיח בראיות כי לא כך הדבר (ראו: ע"פ 398/04 מדינת ישראל נ' בניאשווילי, בפסקה 15 לפסק דינו של השופט א' א' לוי (לא פורסם, 20.12.2004)) (להלן: עניין בניאשווילי)). נטל זה, כך נפסק, הינו כבד והוא מציב בפני הנהג "משוכה גבוהה, כמעט בלתי-עבירה" (עניין בניאשווילי, בפסקה 16 לפסק-דינו של השופט א' א' לוי).
27. יתרה מכך. פרט לסמים המסוכנים נמצא בדמו של המערער גם אלכוהול בשיעור העולה פי שלושה ויותר על השיעור המותר בחוק. המערער טוען בהקשר זה לפגמים שונים בהליכי ביצוע בדיקת האלכוהול כמו גם ב"שרשרת הדם", אך לא מצאתי כי יש בטענות אלה ממש. אשר לטענה בדבר העדר חומר משמר במבחנות הדם. בית משפט קמא שוכנע כי עובדה זו אין בה כדי לפגום בממצאי הבדיקות והוא נסמך לעניין זה על עדותו של ד"ר גופר שהבהיר כי נוכחות הפלואוריד במבחנות תכליתה למנוע את ירידת שיעור האלכוהול בדם ולא את עלייתו וכי במבחנות ללא פלואוריד אשר הושארו ימים, שעות ואפילו חודש על אדן החלון בתקופת הקיץ, לא נוצר כל אלכוהול (עמ' 42 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.2007). ד"ר גופר ביסס את דבריו בעניין זה על מחקרים מדעיים בעוד שהמומחה מטעם המערער, ד"ר ורטניק, לא יכול היה להפנות למאמר מדעי כלשהו הסותר זאת. אשר לפגמים שנפלו, לטענת המערער, ביחס לביצוע בדיקות הבלנק. בעניין זה נפלה בין הצדדים מחלוקת ביחס לשאלה האם יש צורך לבצע בדיקת בלנק לפני כל בדיקה ובדיקה (כגרסת המערער) או שמא ניתן להסתפק בביצוע בדיקת בלנק ב – 10% מהדגימות הנבדקות (כגרסת המשיבה). מחלוקת זו אינה צריכה הכרעה בענייננו נוכח עדותו של ד"ר גופר כי מספר בדיקות אשר בוצעו לדגימות דמו של המערער וניטלו מבקבוקים שונים, הביאו לתוצאות זהות לחלוטין. עובדה זו שוללת את האפשרות לזיהום דגימות דמו של המערער על ידי דגימות קודמות, כטענת המערער (עמ' 48 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.2007).
אשר ל"שרשרת הדם". בחקירתו הנגדית ציין המומחה מטעם המערער, ד"ר ורטניק, כי אין ברשותו מידע קונקרטי בדבר פגמים שנפלו ב"שרשרת הדם" בעניינו של המערער (עמ' 188 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.2007) ומנגד נשמעו בבית משפט קמא שתי עדויות שיש להן נגיעה לשאלה זו. הראשונה – עדותו של גבי ברודצקי (להלן: ברודצקי), המשמש כבוחן תאונות דרכים באת"ן שפלה. עד זה עמד, בין היתר, על העובדה כי הוא נשלח לבית החולים על מנת לדאוג לאיסוף דגימות דם מן המערער ומשהוברר לו כי המערער כבר מצוי בחדר הניתוח, פנה לשם. בהגיעו למקום ביקש מרופאה שיצאה לקראתו כי יילקחו מן המערער דגימות דם, תוך שהוא מדגיש כי הדגימות נועדו לבדיקת אלכוהול ומשכך אין להשתמש בחומר חיטוי המכיל אלכוהול בעת נטילתן. עוד ציין ברודצקי כי קיבל לידיו את המבחנות שהכילו את דגימות דמו של המערער לאחר נטילתן והדביק עליהן מדבקות ובהן פרטי המערער (עמ' 50-51 לפרוטוקול הדיון מיום 26.6.2007). העדות השניה הרלוונטית לסוגיית "שרשרת הדם" הינה עדותו של העד רס"ר יהונתן הרוש, אשר קיבל לידיו את מבחנות דגימות דמו של המערער מידי ברודצקי והעביר אותן למכון לטוקסיקולוגיה ופרמקולוגיה קלינית במרכז הרפואי ע"ש ח. שיבא תל – השומר לשם בדיקתן (ת/30; ת/43). עדים אלה, שעדותם עשויה לשפוך אור על סוגיית תקינות "שרשרת הדם", לא נחקרו בחקירה הנגדית על תנאי אחסון דגימות הדם טרם העברתן למכון לטוקסיקולוגיה והכלל הנוהג לעניין זה הינו כי בהעדר כל הסבר סביר, הימנעות מחקירת עד בסוגיה כלשהי משמעה כי אין חולקים על גרסתו של העד באותה סוגיה (ראו לעניין זה: יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1949 (2009)).
28. האם עלה בידי המערער לסתור את החזקה בדבר השפעת החומרים המשכרים שבגופו על אופן נהיגתו?
נראה כי בצדק השיב בית משפט קמא בשלילה על שאלה זו.
הראיות המבססות חזקה זו ותומכות בה במקרה דנן רבות ומובהקות ובהן: העובדה כי בגופו של המערער נמצאו סמים מסוכנים מסוג קנאבוס וקוקאין; העובדה כי בגופו נמצא בנוסף לכך אלכוהול בשיעור העולה פי שלושה ויותר על המותר לפי חוק; העובדה כי ממצאי בדיקות דמו של המערער הצביעו בסבירות גבוהה על כך שהמערער נטל את הסמים המסוכנים סמוך מאוד לאירוע התאונה (ראו לעניין זה דבריו של ד"ר גופר בעמ' 53 לפרוטוקול הדיון מיום 16.9.2007); העובדה כי המערער נהג במהירות גבוהה ביותר (כ – 170 קמ"ש), העולה כמעט פי שניים על המותר לפי החוק בקטע הכביש הרלוונטי; העובדה כי המערער נכנס לצומת בעת שברמזור בכיוון נסיעתו דלק אור אדום; העובדה כי המערער לא בלם לפני ההתנגשות; העובדה כי הפראמדיק בר העיד שמפיו של המערער נדף ריח חריף של אלכוהול והמערער אף ציין בפניו כי עשה שימוש במריחואנה ושאל אם יהא בכך כדי להפריע לטיפול בו (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון מיום 19.6.2007); ולבסוף המסרון שנשלח ממכשיר הטלפון הנייד של המערער אל חברו נתי כשעתיים עובר לתאונה, ובו המילים: ""סטלה… מלא אלכוהול… איך אצלך?". בעניין אחרון זה, הנוגע למסרון, יש לציין כי לא מצאתי ממש בהשגות שמעלה המערער לגבי זהות שולח המסרון ולגבי הפרשנות שיש ליתן לתוכנו. זאת בהינתן העובדה שהמסרון נשלח ממכשיר הטלפון הנייד של המערער וכן בהינתן העובדה כי נתי, שאליו נשלח המסרון, לא הוזמן לעדות מטעם המערער בלא שניתן לכך הסבר מניח את הדעת (ראו לעניין זה: ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל, בפסקה 79 לפסק-דינה של השופטת ע' ארבל ([פורסם בנבו], 2.3.2006); עניין בניאשווילי, פסקה 16 לחוות דעתו של השופט א' א' לוי). טענתו הנוספת של המערער כי תוכנו של המסרון אך מעיד על האווירה הטובה ששררה בחתונה, נדחתה על ידי בית משפט קמא ובצדק, בין היתר, בהינתן העובדה כי בחקירתו הנגדית אישר המערער כי משמעות המילה סטלה הינה "ראש טוב ויש מלא אלכוהול" (עמ' 143 לפרוטוקול הדיון מיום 29.11.2007) ומשמעות זו תואמת את הראיות האובייקטיביות לגבי ריכוז האלכוהול אשר נמצא בדמו של המערער.
המערער, מצידו, לא הצליח לספק הסבר חלופי כלשהו לכשלים הבולטים בנהיגתו. משכך ובהינתן מכלול הראיות המפורטות לעיל, המסקנה המתבקשת היא כי לא עלה בידי המערער לסתור את החזקה כי שכרותו השפיעה על אופן נהיגתו. ודוק, לעניין זה די בכך כי היה בשכרותו כדי להשפיע על יכולתו לנהוג ברכב במידת הזהירות המתחייבת בנסיבות המקרה – כפי שאכן ארע במקרה דנן – ואין צורך להראות כי הוא הגיע כדי מצב של "חוסר שליטה" בשל שכרותו (ראו והשוו: ע"פ 2163/07 סעת נ' מדינת ישראל, פסקה 5([פורסם בנבו], 17.10.2007)) (להלן: עניין סעת)).
האם התקיים במערער יסוד נפשי מסוג פזיזות הנדרש לשם הרשעה בעבירת ההריגה
29. לא אחת נפסק כי מי שנוהג ברכב כשהוא שיכור מחמת השפעת אלכוהול או מחמת השפעתם של סמים מסוכנים − קל וחומר מחמת השפעת אלכוהול וסמים גם יחד − וגורם אגב נהיגתו למותו של אדם, מוחזק כמי שהתקיים בו יסוד נפשי מסוג פזיזות (עניין בניאשווילי, פסקה 16 לחוות דעתו של השופט א' א' לוי). חזקה עובדתית זו ניתנת אמנם לסתירה ובהקשר זה די לו למערער כי יעורר ספק סביר על מנת לשלול את תחולתה של החזקה (ראו והשוו: ע"פ 140/98 חוג'ה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב (3) 225, 234-238 (1998) (להלן: עניין חוג'ה)). אולם, בנסיבות המקרה דנן וכמפורט בהרחבה לעיל לא עלה בידי המערער להקים ספק שמא לא השפיעה שכרותו על אופן נהיגתו ובצדק נקבע כי בנסיבות שתוארו החזקה בדבר קיומו של יסוד נפשי מסוג פזיזות לא נסתרה.
השגות כלליות
30. לבסוף, לא מצאתי מקום לקבל את השגותיו הכלליות של המערער, כאילו פעל בית משפט קמא בהליך זה באופן מוטה, וטענות אלה מוטב היה להן אלמלא נטענו. ככל שסבר המערער כי התנהלותו של בית משפט קמא נגועה במשוא פנים, היה עליו לנקוט בהליך פסלות המיועד לטענות מסוג זה ומכל מקום, הטענות שהעלה המערער בהקשר זה משוללות על פני הדברים כל תשתית עובדתית לתמיכה בהן. כמפורט בהרחבה לעיל, הוציא בית משפט קמא תחת ידו פסק-דין מפורט וממצה הנסמך על חומר הראיות שהוצג בפניו. אוסיף ואומר כי לאחרונה אנו עדים לתופעה חדשה ומצערת לפיה בצד הטענות המועלות בערעור לגופם של דברים, רואים מערערים שונים להעלות בערעוריהם טענות חסרות שחר לגופם של השופטים שישבו בדין בערכאה קמא. זוהי תופעה שיש לשרשה ויפה שעה אחת קודם (ראו והשוו: רע"א 1146/11 צ'רלטון בע"מ נ' ההתאחדות לכדורגל בישראל, פסקה מ"ד ([פורסם בנבו], 16.8.2011); ע"א 4667/08 הר עוז נ' סערת תכנה בע"מ, פסקה 29 ([פורסם בנבו], 15.2.2011); ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פיסקה 12 ([פורסם בנבו], 8.9.2011)).
חומרת העונש
31. בשל העבירות בהן הורשע, גזר בית משפט קמא על המערער שש עשרה שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו); ארבע שנות מאסר על תנאי שלא יבצע כל עבירת פשע או ניסיון לעבור עבירה כזו במשך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר; ושנתיים מאסר על תנאי שלא יבצע כל עבירת שימוש בסם או ניסיון לעבור עבירה מסוג זה במשך שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר. בנוסף, הופעל בחופף עונש מאסר על תנאי בן שלושה חודשים שהיה תלוי ועומד נגדו והוא נפסל מלקבל או להחזיק רשיון נהיגה לרכב מנועי לצמיתות.
המערער סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר עימו יתר על המידה ובהסתמכו, כך נראה, על הוראת סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 הקובע כי: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישנו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה", טוען המערער כי לעניין גזירת-הדין מדובר במעשה אחד וכי שגה בית משפט קמא בדחותו טענה זו ובהטילו עליו עונש במכפלת ששת האנשים שניספו בתאונה.
32. השאלה מהו מעשה אחד נבחנת בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו ואמת-המידה לעניין זה איננה רק פיזית אלא גם נורמטיבית-ערכית. שניים הם מבחני העזר אשר פותחו בפסיקה לצורך הכרעה בסוגייה זו: המבחן הצורני-עובדתי הבוחן האם הפעולות, אף שהן עוקבות ובוצעו ברצף, נפרדות וניתנות לפיצול; והמבחן המהותי-מוסרי, בגדרו יש לבחון, בין היתר, את חשיבותו של הערך הנפגע, את ריבוי הנפגעים ואת השיקול המוסרי אליו מצטרף גם שיקול ההרתעה (ראו: רע"פ 4157/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 2-4 ([פורסם בנבו], 25.10.2007); ע"פ 9804/02 שר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 461, 467 – 474 (2004)).
בענייננו מדובר באירוע תאונה אחד ובמובן הפיזי לא ניתן אכן לפצלו לפעולות נפרדות. אולם, סבורני כי המבחן המהותי-מוסרי מחייב במקרה דנן את המסקנה כי אין לראות במעשיו של המערער מעשה אחד לצורך גזירת העונש.
חומרת מעשיו של המערער זועקת מכל פרט ופרט המרכיב את סיפור התאונה הטראגית שבפנינו. המערער שתה לשוכרה ואף נטל סמים מסוכנים משני סוגים ובעודו נתון תחת השפעת האלכוהול והסמים, לא היסס ליטול לידיו את ההגה ולנהוג ברכב. במצב דברים זה ניתן לומר כי התרחשותה של תאונה היא כמעט כרוניקה ידועה מראש ואך נס היה יכול להחזיר את המערער ואחיו המנוח לביתם בלא שזו תתרחש. נס כזה לא קרה. בעודו נוהג במהירות של לא פחות מ – 171 קמ"ש ומתעלם מאור אדום שדלק ברמזור בכיוון נסיעתו, התרחשה התאונה הקטלנית בה קיפחו את חייהם חמישה נוסעי רכב היונדאי שאיתרע מזלם ודרכם הצטלבה באותה שעת לילה מאוחרת בדרכו של המערער. כן קיפח את חייו אחיו התאום של המערער שישב לצידו ברכב המאזדה. מניין החיים שנקטלו בתאונה הוא שישה ובנסיבות שתוארו תהא זו תוצאה לא מוסרית – הן מנקודת המבט של קורבנות התאונה והן בשל הקלות שאין לקבלה בהתייחסות אל מעשי המערער – לראות בכך מעשה אחד לצורך הענישה. מסקנה זו נטועה בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית המורים אותנו לכבד חיי אדם ולהגן עליהם באשר כל אדם הוא עולם מלא. קטילת חיי אדם בעבירה מחייבת, אפוא, הטלת עונש המבטא ערכים אלה. גישה זו תקפה וראויה ליישום לא רק לגבי נאשמים המורשעים בעבירות בטחון ובביצוע פיגועי טרור המוניים, אלא גם לגבי מי שהורשעו בקטילת חיים רבים בתאונת-דרכים בשל נהיגה פזיזה וחסרת אחריות, דוגמת נהיגתו של המערער שבפנינו אשר החליט ליטול לידיו את ההגה בעודו נתון תחת השפעת אלכוהול וסמים מסוכנים. אכן, תאונות דרכים מרובות נפגעים הפכו חזון נפרץ במקומותינו ועל בית המשפט לתרום בענישה מחמירה את תרומתו לצמצום מימדיה של מציאות נוראה זו (ראו ע"פ 5167/05 מג'דוב נ' מדינת ישראל, פסקה 8 ([פורסם בנבו], 10.10.2005). בייחוד משהוכח כי התאונה הקטלנית אירעה בשל היות הנהג במצב של שכרות (ראו: ע"פ 5002/94 בן איסק נ' מדינת ישראל, פ"ד מט (4) 151, 165 (1995)). במקרים אלה, על בית המשפט להעביר מסר חד וברור כי מי שנוהג בהשפעת חומרים משכרים ומביא במעשיו למותו של אדם – ובמקרים החמורים במיוחד כבענייננו למותם של מספר אנשים – צפוי לעונש מאסר כבד ומשמעותי. כך נהג בית משפט קמא במקרה דנן ובדין נהג כך, אם כי לא נעלמו מעיניו גם השיקולים לקולא ובהם גילו הצעיר של המערער; העובדה כי עברו הפלילי והתעבורתי אינו מכביד; והעובדה כי אחיו התאום מצא אף הוא את מותו בתאונה.
בשל כל הטעמים המפורטים לעיל אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו, למעט הקיצור (בהסכמת המשיבה) של תקופת עונש המאסר המותנה שהוטל על המערער שלא יעבור עבירה מסוג פשע או נסיון לעבור עבירה כזו, אשר תועמד על שנתיים במקום ארבע שנים.
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
השופט א' רובינשטיין:
א. מסכים אני לחוות דעתה המקיפה של חברתי השופטת חיות. אוסיף דברים קצרים באשר לעונש.
ב. מקרה זה חמור לא רק מחמת תוצאתו הנוראה, קיפוד חיים של שישה אנשים ובהם חמשת נוסעי רכב היונדאי שבהם פגע המערער ברכבו, ואחיו התאום של המערער שהיה עמו ברכבו, על כולם השלום. הוא חמור במובן הבסיסי ביותר, של כניסתו של המערער לרכבו ונהיגה בו כשבדמו סמים-קוקאין וקנאביס – ואלכוהול בכמות גדולה. בעשותו כן הפך עצמו המערער ל"מכונת מוות נעה" (רע"פ 3351/09 שמרית משה נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]), בדרגת החומרה הגבוהה ביותר, ולמרבה הצער פשוטה היה כמשמעה. הפרסום בתקשורת כנגד נהיגה בהשפעת אלכוהול אומר "אם שותים לא נוהגים"; קל וחומר "אם עוברים על החוק ונוטלים סמים ואחר כך שותים – אין מתקרבים אל ההגה". בשניה שבה נכנס המערער לרכב והתיישב ליד ההגה, היו חייהם של עוברי הכביש תלויים להם מנגד, וחוסר מזל של שניות עלול היה להמיט עליהם את מותם, כמות שאכן אירע. אמנם אילולא איתרע המזל, יכולה היתה להיות "רק" עבירה של נהיגה בשכרות ובמהירות גבוהה, ו"רק" עבירת סמים, אם היה המערער נלכד. אך לא כך אירע, ובנהגו ברכב בתוך אדי האלכוהול וערפילי הסמים ובמהירות האיומה של 171 קילומטר לשעה, המיט המערער אסון משושה. בדיוק מצב זה, של נסיבות שבהן "כמעט" מוכתב האסון מראש, מחייב ענישה מחמירה ביותר, הן כאשר מדובר בתיקי נהיגה בשכרות וסמים "גרידא", והן ובמיוחד בתיקים שבהם קרו תוצאות קשות, כמו בענייננו, והעבירה המרכזית היא הריגה. ואל נכחד, מקום שבו קול דמי המנוחים זועק מן האדמה, ומצטרף לשאלה שאין בידם לשאול ועלינו להציבה, מדוע העז המערער, הלוּם מסים ואלכוהול, לנהוג ברכב, גם אם אין טענה שנתכוון להרוג את הזולת – שאט הנפש המוסרי החובר לכל אלה מציב רף ענישה גבוה, לא כל שכן במקום שקופחו חייהם של שישה, ואף למספר משמעות.
ג. אכן, עבירות ההמתה לדרגותיהם מצויות עתה על האבניים בעקבות דו"ח ועדה נכבדה (ועדת קרמניצר) שהוגש לאחרונה; והמחוקק עשוי להידרש לכך בעתיד. לעת הזאת עסקינן בעבירת ההריגה. מקרים המובאים לפני בתי המשפט תחת כותרתה, נעים בין קטטות שבהן נשלף סכין, רופא הנוהג ברשלנות גבוהה מאוד בחדר ניתוח ותאונות דרכים קטלניות ברמת רשלנות גבוהה, ועוד מקרים ממקרים שונים. רף הענישה בעבירות הריגה בתאונות דרכים, שלא היה גבוה, הלך ועלה בשנים האחרונות. אין בידי סטטיסטיקה עדכנית של מספר התיקים, אך ישנו רושם ברור של עליית מפלס השימוש באלכוהול בקרב צעירים (ולא רק בקרבם). בע"פ 5002/94 בן איסק נ' מדינת ישראל פ"ד מט(4) 151 , 165 כתב השופט קדמי ב-1995, לגבי הנוהג בשכרות, כי "… מידת הסיכון של פגיעה ממשית בשלמות גופו ובחייו של אחר – שנטל על עצמו המערער שעה שהסיע בדרך הרבים את המכונית כשיושבים בה נוסעים, הגיעה לממדים שקירבו אותה קרבה יתרה ל'ודאות'; ולא בכדי נוהגים לכנות תאונות קטלניות כגון דא כ'רצח בדרכים'"; עוד ציין השופט קדמי שם, כי "תופעת השכרות הולכת ומתרחבת לאחרונה…". והנה בשנים אלה באים לפני בתי המשפט בזרם בלתי פוסק תיקים של שכרות למיניהם, מהם ש"זכו" שלא לגרום לתאונות, ומהם שהמיטו אסון. בע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], שם נהרגה אשה ונפצעה קשה אשה נוספת, בעקבות נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים ובהפקרה, סקר השופט עמית (פסקה 81) את הענישה בתיקי הריגה בתאונות דרכים וציין (פסקה 83), כי הספקטרום נע בין 2.5 ל-9.5 שנות מאסר בפועל, ולכן הופחת עונשו של אחד הנאשמים שם מ-20 שנה שגזר בית המשפט המחוזי (ושכללו ענישה על הריגת אשה – 12 שנה, גרימת חבלה חמורה לחברתה – 3 שנים, ו-7 שנות מאסר בגין ההפקרה, ולאחר קביעת חפיפה בין חלק מן העונשים) – ל-10 שנים בגין ההריגה וגרימת החבלה החמורה ו-4 שנים בגין ההפקרה. השופט עמית ציין כי "אף בעונש הכולל של 14 שנות מאסר בפועל יש החמרה רבתי של רף הענישה הנוהג, ויש להניח כי פסק דין זה יהוה נדבך להעלאה הדרגתית של רף הענישה, במסגרת המלחמה הכוללת בתאונות הדרכים". אכן, בע"פ 1717/06 אבו זינה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), השתייכתי לרוב שהחליט על אשרור הסדר טיעון של 9.5 שנות מאסר במקרה של הריגת 4 אנשים בנסיעה בשכרות וגם חטיפת אחת הקרבנות, תחת 12 שנה שגזר בית המשפט המחוזי בניגוד להסדר טיעון; אך שם היה מדובר בהסדר טיעון, דבר שכמובן יש לו משקל רב; מכל מקום היתה – דומה – תמימות דעים בין חברי ההרכב באשר למגמת ההחמרה בעבירות הריגה הכרוכות בשכרות. אודה ולא אבוש, כי ככל שחולפות השנים ומתרבים התיקים, חש אני כי יש להחמיר בענישה במי שנוטל הגה בשכרות וקיפד חיי זולתו, למען יראו וייראו. אולי כדאי להדביק פסק דין זה או תמציתו על קירות "פאבים" – מה שנקרא בעבר בתי מרזח – כתזכורת לבאים בשעריהם.
ד. בנידון דידן – שלא כבפרשת אבו זינה – אין מדובר בהסדר טיעון, ועסקינן בשישה אנשים שקיפחו חייהם; נוכח השילוב הקטלני בדמו של המערער בין סמים לאלכוהול, ו"מהירות הטיס" של הנהיגה, אין מנוס מרף ענישה גבוה, ועל כן גם אם אכן השית בית המשפט עונש שיש בו חומרה בגדרי המקובל, אין הוא מצדיק התערבות; נזכור כי המחוקק הציב לעבירת ההריגה (ולוא של אדם אחד) לפי סעיף 298 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 – עשרים שנות מאסר. בהקשר אחר אומר המקרא "כי כאשר יקום איש על-רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה" (דברים כ"ב, כ"ו); אפשר לקרוא כך על לא מעטות מעבירות ההריגה בנהיגה פרועה באדי אלכוהול, ובודאי בסמים.
ה. אוסיף: במונחי המשפט העברי ניתן אולי לקרוא על שכאלה – בקרבה מושגית, לא זהות – את הביטוי "שוגג קרוב למזיד", קרי, גם אם לא נתכוון ההורג בשגגה לתוצאות המעשה (ראו בבלי מכות ז',ב'), הריהו במקרים מסוימים קרוב למזיד. הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת נפש, ו', ד') כותב "ויש הורג בשגגה ותהיה השגגה קרובה לזדון, והוא שיהיה בדבר כמו פשיעה (ההדגשה הוספה – א"ר), או שהיה לו להיזהר ולא נזהר…"; הורג כזה שונה מהורג בשגגה הגולה לעיר מקלט, "ודינו שאינו גולה, מפני שעוונו חמור אין גלות מכפרת לו ואין ערי מקלט קולטות אותו…". באנלוגיה (שאינה זהה), ישנה דרגת חומרה אף בשגגה – כזאת שדינה קרוב למזיד – למצער במקרים הנתפסים כדומים לפשיעה; כך אף במידה מסוימת בענייננו.
ו. על כל אלה מצטרף אני לחוות דעת חברתי.
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.
א' גרוניס
ניתן היום י"ב תשרי תשע"ב, (10.10.11).
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה