בפני: כבוד השופט עזרא קמא

פסק דין

רקע
1. המערער הואשם בעבירה של סירוב להיבדק בדיקת נשיפה לגילוי אלכוהול , לפי דרישת שוטר, בניגוד לסעיף 64 ב' (ב) לפקודת התעבורה.

לפי כתב האישום, נדרשם המערער, ביום 16.12.2006 להיבדק במכשיר ינשוף לגילוי רמת האלכוהול באויר נשוף, אך סירב לעשות כן.

בפירוט נסיבות האירוע ציין השוטר בד"ח (ת/1-ת/2), כי מפיו של המערער נדף ריח של אלכוהול, והנאשם מסר בתגובה, כי הוא שתה משקה מסוג "רדבול" במועדון. משנדרש לבצע בדיקה, המערער, סירב, מן הטעם "שהמכשיר אינו תקין ולא אמין, ולדבריו נערכו בדיקות עם מיץ תפוזים לאנשים שיצאו שיכורים…".

הדיון בבית המשפט והכרעת הדין
2. בבית המשפט קמא העידו מטעם המשיבה רס"ר יהודה כהן, בוחן-תנועה בעיסוקו, והוא זה שעצר את המערער, ודרש ממנו להיבדק במכשיר הנשיפה. בעצמו אומר רס"ר כהן, כי המערער הבין מה מדברים עמו, אך "התכחש לכל מיני סיפורים, ההתנהגות שלו לא היתה סבירה, הבין מה רוצים ממנו, אבל נדף ממנו ריח של אלכוהול" (עמודים 16-19 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא).

רס"ר כהן הסביר, כאמור בעצמו, שאפשר שאם ייבדק יימצא שאינו שיכור, אך המערער
סירב.

רס"ר כהן הזעיק למקום את ע"ת 2 פקד אליהו לוי, שהעיד בבית המשפט, כי הסביר למערער את משמעות סירובו להיבדק, אך המערער עמד על סירובו.

שני העדים שללו, בעצמם, כי הנאשם ביקש להיבדק בדיקת דם או בדיקת שתן. מכל מקום, אין כל רישום על כך.

3. הנאשם העיד וטען, כי הוא הכחיש במעמד הדרישה להיבדק שהוא שתה משקה אלכוהולי וכי אמנם סירב להיבדק "כי לא האמין במכשיר, כי פורסמו עשרות כתבות בעיתונים אודות המכשיר הזה… ואף אחד לא יכול להסביר לו מדעית למה המכשיר הזה בסדר… ואני ידעתי שכל עוד המכשיר לא אמין עדיף לא להיבדק" (שם, עמ' 10 לפרוטוקול).

4. בית המשפט קמא, קבע, כממצא עובדתי, כי המערער סירב להיבדק. ועוד זאת, חומר הראיות העלה חשד סביר לשכרות, ומשסירב לתת דגימה של אויר נשוף, הרי דינו כשיכור בהיותו נוהג של רכב, כאמור בסעיף 64 ד' לפקודת התעבורה.

וגם זאת, אין מחלוקת שהמערער סירב להיבדק, ומשום כך קבע בית המשפט קמא שהעבירה הוכחה.

5. בית המשפט התייחס לטענת המערער, כי הוא ביקש "בדיקה חלופית" וקבע, כי טענה זו לא הוכחה. ועוד זאת, נסיונו של בית המשפט מדו"חות אחרים מלמד, כי כאשר נוהג ברכב דורש בדיקה חלופית, הרי שהדרישה מתועדת והנוהג נלקח לבית חולים לנטילת דגימת דם, ואילו בענייננו, שני עדי התביעה העידו שלא היתה דרישה זו, ובית המשפט האמין לעדותם. בית המשפט מוסיף, כי אילו באמת דרש המערער בדיקה חלופית, מדוע לא עמד על כך שדרישתו תירשם בתיעוד הליך "השימוע" בעניין זה, בעת שאישר בחתימת אותו פרוטוקול השימוע.

6. בית המשפט קמא, הרשיע, אפוא, את המערער ודן אותו לפסילה מהחזיק ברשיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים בניכוי תקופת הפסילה המנהלית, לפסילה על תנאי ולקנס – 1,000 ₪.

הערעור
7. לבד מן הטענה שלא קמה זכות לדרוש מן המערער להיבדק במכשיר הנשיפה והטענה כי לא הוכחה אשמת המערער על פניה, מעלה המערער טענה, לפיה בעת ביצוע העבירה עדיין לא נכנס לתוקפו התיקון לסעיף 64 ב' (א 1) לפקודה, ונמצא כי העבירה שלפי התיקון הוחלה למפרע, ומן הדין לבטל את ההרשעה.

בכל מקרה, כך לטענת המערער, לא התקיימו, בעת הדרישה להיבדק, כל התנאים מקיימים זכות לדרישה כאמור, וגם בשל כך הרשעת המערער – דינה להתבטל.

כניסת הדין החדש לתוקפו ומועד ביצוע העבירה
8. כדי להסיר כל ספק ולהעמיד עובדות על מכונן, אציין, כי תיקון מספר 72 לפקודת התעבורה, התשס"ו – 2005, הנוגע לענייננו, פורסם ברשומות ביום 15.12.2005, ומיום זה ואילך חלות הוראות הדין בכל הנוגע לדרישת הבדיקה של אויר נשוף לפי סעיף 64 א' (א1) לפקודה, אי סירוב ליתן דגימה של אויר נשוף, לפי סעיף 64 ד' לפקודה.

9. אפרט להלן את הוראות הדין:
א. לפי סעיף 64 א' (א 1) לפקודה קובע, כי "שוטר רשאי לדרוש מנוהג רכב או ממונה על הרכב לתת לו דגימה של אויר הנשוף מפיו, לשם בדיקה אם מצוי בגופו אלכוהול ובאיזה ריכוז… שוטר רשאי לדרוש מתן דגימה לפי סעיף זה "אף בהעדר חשד כי נעברה עבירה לפי פקודה זו".

ב. לפי סעיף 64 (ד), אם "סירב נוהג ברכב, או ממונה על הרכב… לתת דגימה לפי דרישת שוטר כאמור באותו סעיף, יראו אותו כמי שעבר עבירה לפי סעף 62 (ד)".

10. הנה כי כן, אין בסיס לטענה, כי הדרישה לקבלת דגימה של אויר נשוף מפיו של נאשם , ולענייננו המערער, קמה רק אם עולה חשד סביר כי נעברה עבירת שכרות. הדרישה לחשד סביר נותרה לדרישה של דגימת דם, אך לא לדרישת אויר נשוף.

11. ועוד זאת, העבירה בענייננו, בוצעה ביום 16.12.2005, דהיינו יום לאחר שנכנס התיקון לחוק לתוקפו. זה לא היה ב"תקופת תפר". ולא באזור "הדמדומים", כי אם לאחר שהפציע השחור על החוק המתקן, והסירוב לתת דגימת אויר נשוף, אף בלא בלא חשד סביר לשכרות, היה לעבירה, לעצמה.
לפיכך, אין יסוד לטענה, כי בית המשפט קמא, שגה משהרשיע את המערער בהחלה למפרע של החוק.

ממצאים עובדתיים
12. בית המשפט קמא התייחס, בפירוט, לראיות שבאו לפניו, וקבע ממצאים עובדתיים בעניינים אלה:

א. הגם שהשוטר סבר ששכרותו "בינונית", על פי עדות השוטר, היה רשאי לדרוש ממנו למסור דגימה של אויר נשוף. עם זאת, השוטר הריח אלכוהול שנדף מן המערער, וזאת מעל הדרוש לעניין זה.

ב. לא הוכח שהמערער דרש "בדיקה חלופית" לבדיקת אויר נשוף.

ג. המערער הוזהר בהליך השימוע, והדברים נרשמו בבירור בדו"ח, כי סירוב להיבדק מקים, לעצמו, עבירה.

13. בית המשפט שמא את העדים ואת המערער, וקבע ממצאים עובדתיים ומסקנות על פיהם. אין כל עילה להתערב בממצאים אלה. עם כל הקושי שבדבר, המחוקק שביקש למנוע סירוב להיבדק כדי לוודא אם אדם הוא "שיכור", קבע לעבירת הסירוב אותה רמת ענישה של מי שנוהג בשכרות. מי שסבור שאינו "שיכור" יתכבד ויעבור את הבדיקה שעשויה אף להוכיח את חפותו.

14. לפיכך, דין הערעור בכל הנוגע להרשעת המערער – להידחות.

העונש
15. הערעור של המערער מכוון גם נגד העונש שהושת עליו, כאמור: קנס – 1,000 ₪, פסילה בפועל מהחזיק רשיון נהיגה לתקופת המינימום של 24 חודשים ופסילה על תנאי.

לא מצאתי כל עילה להתערב בעונש זה, שהוא עונש ראוי והולם את העבירה.

סיכום
16. לפיכך, הערעור נדחה על כל חלקיו.

ניתן היום ט"ו בתמוז, תשס"ז (1 ביולי 2007) בהעדר הצדדים.
המזכירות תשלח עותק מפסק הדין לבאי- כוח הצדדים.

עזרא קמא, שופט – עמית
נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

• שאלות ותשובות
• מאמרים
• חוקים בדיני תעבורה
• פסקי דין
• פורומים