מפי כב' השופט כמאל סאב

פסק דין

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (להלן: "בית משפט קמא"), אשר ניתן ביום 26.4.10 על ידי כבוד השופט גיל קרזבום בתיק תת"ע 2275-12-08.

המערער הובא לדין בבית משפט קמא בגין נהיגה בשכרות בניגוד לסעיפים 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה"), 64ב(א) לפקודה ביחד עם סעיף 39(א) לפקודה (כך במקור) (צ.ל. 39א – ס.כ.), ותקנה 169א לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.
מכתב האישום עולה כי ביום 01/10/2008 בשעה 04:05 נהג המערער ברחוב דוד אלעזר בחיפה ברכב בהיותו שיכור. המערער עוכב לצורך בדיקה משטרתית שבמהלכה נבדק גם ריכוז רמת אלכוהול בגופו באמצעות הינשוף והבדיקה הראתה כי בגופו נמצא ריכוז של 425 מיקרוגרם אלכוהול בכל ליטר אויר נשוף.
המערער כפר בעובדות כתב האישום ובית משפט קמא שמע את הראיות והחליט להרשיע אותו בעבירות שיוחסו לו.
זאת ועוד, בית המשפט קמא הטיל על המערער את העונשים הבאים:

1,500 ₪ קנס שישולם ב- 5 תשלומים שווים החל מיום 26/5/2010, 24 חודשי פסילה בפועל מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה בניכוי 30 ימי הפסילה המנהלית, 4 חודשי פסילה על תנאי מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 3 שנים ו- 4 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור עבירה בה הורשע בתוך 3 שנים.
הערעור מופנה כנגד הרשעתו של המערער בדין ולחילופין כנגד חומרת העונש.
לטענת המערער, הוא הורשע ע"י בימ"ש קמא על יסוד ראיות קלושות ולא מבוססות ובין השאר על יסוד תשובת המערער לשאלת השוטר מהיכן הגיע ועל כך השיב "הגעתי מהבית". כמו כן בימ"ש קמא התבסס על "מסקנותיו של השוטר" שערך את הדו"ח, שבעיקרן מבוססות על תשובת המערער כאמור לעיל. עוד טען המערער כי הוא לא היה מיוצג בבית משפט קמא ולכן תשובתו "שהגיע מהבית" לא הייתה מפורטת ומכך לא ניתן להסיק שהוא מודה שנהג מהבית לעבודה. המערער אף הגיש מסמך שתמך בגרסתו ואשר נערך ע"י המעביד – נ/2. המערער ביקש להביא ראיה נוספת גם במסגרת ההליך בערעור, ראיה שבמהותה דומה לזו שהביא אותה בפני בית משפט קמא, בתוספת פרטים נוספים, אולם משלא היה מיוצג, קופחה הגנתו והראיה לא הובאה על פי דין בפני בית משפט קמא.
המערער הוסיף וטען כי הגם שהגנתו של המערער קופחה ולמרות שהסנקציה בעקבות כך היא זיכוי מסכים הוא לביטול הכרעת הדין ולהחזרת התיק לבית משפט קמא לשם שמיעתו מחדש.
עוד טען ב"כ המערער כי השוטר לא הסתמך על ראיה פוזיטיבית, ממנה ניתן להסיק כי הוא קלט בחושיו את המערער נוהג ברכב. השוטר לא זכר את האירוע הספציפי ולא העיד על עובדות בבית משפט קמא ומכאן הקושי בחקירת השוטר ביחס לדו"ח שערך.
המערער הפנה לקביעת בית משפט קמא ביחס לבדיקת המאפיינים, שלגביה נותר בלבו ספק ממשי תוך שהוא קובע כי היא אינה יכולה להיות אינדיקציה לשכרות ואף דחה עדותו של עד אחד מעדי המשיבה.
יש לציין שהמערער מתכחש לטענה שנהג ברכב. לטענתו, הוא לא נהג כלל וכלל. לעניין זה מפנה הסנגור לעמ' 5 בש' 29, שם אמר "לא הזזתי את הרכב. האוטו היה עומד מולי ולא הזזתי אותו משם" וגם לאמור בעמ' 6, בש' 3 שם נאמר: "הייתי יוצא להפסקות, היו נותנים לי הפסקות, וביום הייתי מניע את הרכב הולך לפה, קונה דברים, מביא מפה לשם וכו'. שם במסעדת מקסים". מהדברים הנ"ל הסיק בית משפט קמא שהמערער מודה בנהיגה ברכב שהינה אחת המסקנות מיני רבות.
הסנגור טען כי השוטר יכול היה לבדוק אם הרכב נסע ע"י בדיקת חום המנוע, בכך שהיה מוודא אם המנוע היה חם או קר.
המדובר במערער שנתוניו דלים ואינו יודע קרוא וכתוב ואף הדבר בא לידי ביטוי בפרוטוקול בימ"ש קמא. יחד עם העובדה שלא היה מיוצג, נפגעו זכויותיו הדיוניות באופן מהותי. המערער לא צילם את חומר החקירה ולא עיין בו לפני הדיון בבית משפט קמא. גם זכות זו לא הוסברה לו.
מכל האמור לעיל ומשום שלא הייתה ראיה שיש בה כדי לבסס את העובדה שהמערער נהג ברכב או נצפה ע"י שוטרים נוהג, הרי שהכרעת הדין מבוססת על הנחות שאין להן תשתית עובדתית ומכאן שיש לקבל את הערעור ולזכות את המערער ולו מחמת הספק.
לחילופין טען המערער כי העונש שהושת עליו חמור במידה קיצונית ומחייב התערבות בימ"ש זה.
המשיבה מבקשת לדחות את הערעור הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. לדעת המשיבה, אין להתיר למערער להביא ראיה נוספת הואיל ואין בידיו היכולת להציג נימוקים מדוע לא הובאה ראיה זו בפני בית משפט קמא. למרות שהמערער לא היה מיוצג, הוא ידע למסור פרטים ואף בעמ' 9 ציין כי הוא היה "מאבטח ויש לי אישורים" ובתום הדיון התיר בית משפט קמא למערער להציג את האסמכתאות בישיבה הנדחית ואשר נקבעה לסיום פרשת ההגנה.
בית משפט קמא הסביר למערער כי עליו להמציא אישורים שיכללו את מועד האירוע, השעות בהן עבד, כמפורט בפרוט' בימ"ש קמא. המערער המציא אישור אך אישור זה לא כלל שעות העבודה של המערער ואין בו התייחסות לשעות המנוחה והפסקות אוכל.
באת כוח המשיבה לא חולקת על כך שאין לייחס לבדיקת המאפיינים משקל כלשהו, אך היא מבססת את טענותיה על תוצאות בדיקת הינשוף.
עוד טענה באת כוח המשיבה כי מדו"ח השוטר משתמע שהוא עצר רכב שהיה בנסיעה, הגם שלא נרשמו הדברים באופן מפורש. ב"כ המשיבה ביקשה להסיק גם מתשובת המערער, שהוא "הגיע מהבית" שמבטאת הודאה של נהיגה ברכב.
גרסאות המערער השתנו במהלך חקירת העניין. תחילה טען ששלוש שעות לא הזיז את הרכב. במקום אחר טען שהוא היה בחנייה. פעם אחרת אמר שרק התניע את הרכב ולא נסע.
לגישת באת כוח המשיבה, הכרעת הדין של בית משפט קמא מבוססת היטב ועל כן ביקשה לדחות את הערעור ביחס להכרעת הדין. עוד טענה באת כוח המשיבה, כי העונש שהושת על המערער הינו עונש המינימום בגין עבירה של נהיגה בשכרות וכי
בנסיבותיו של המערער, אין כדי להביא לסטייה לקולא מעונש זה. על כן ביקשה לדחות את הערעור גם כן ביחס לעונש.
לאחר ששמעתי את טענות הצדדים, עיינתי בהודעת הערעור, בהכרעת הדין וגזר הדין נעתרתי לבקשת המערער והוריתי על עיכוב ביצוע העונש עד למתן פסק הדין.
דיון בהכרעת הדין:
בית משפט קמא דן תחילה בשאלת שכרותו של המערער וקבע כי טענתו שלא שתה אלכוהול אינה מתיישבת עם תוצאות בדיקת הנשיפון (ת/2) וגם עם תוצאות בדיקת הינשוף. לכן קבע כי שכרותו של המערער הוכחה במידה הדרושה על פי חוק. לאחר מכן דן בימ"ש קמא בשאלה האם המערער נהג עובר לביצוע בדיקת הינשוף והתייחס לראיות שהובאו בפניו. בית משפט קמא ציין כי המערער טען
שרכבו עמד במקום מספר רב של שעות לפני כניסתו לרכב, המערער נכנס לרכב במסגרת הפסקה בלבד.
המערער לא העלה טענות ברורות בפני השוטרים שלשאלתם מהיכן הגיע השיב "מהבית" – (ת/2 ס' 3א') וגם בדף תחקור החשוד נרשם בעמודה של השאלה – מהיכן נהג – "הגעתי מהבית". תשובה זו אינה עומדת בקנה אחד עם נסיבות שעליהן לא יכולה להיות מחלוקת, כפי שיובהר בהמשך.
בימ"ש קמא קבע כי גרסת המערער שנמסרה בבית המשפט הינה גרסה כבושה שאין לה כל הסבר. בימ"ש קמא הסתמך על האמור בת/2 שבו קיימת התייחסות ל"נסיבות עצירת הרכב לבדיקה אקראית ושם נרשם "הרכב נעצר באמצעים מזהים…". על סמך מה שרשם עד התביעה מס' 1, ש- "עצרתי את הרכב" (נ/2), קבע בימ"ש קמא "… שהרכב היה בנסיעה עובר למעצרו" והסיק כי עובדת נהיגתו של המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר.
בהמשך לא שלל בימ"ש קמא את טענת המערער שעבד כמאבטח במקום קרוב למקום בו עוכב ונבדק ע"י השוטרים. ראוי להדגיש שבימ"ש קמא לא קבע ממצאי מהימנות הן ביחס לעדויות והן ביחס למסמך המעביד נ/2 שהוגש בפניו ואף אין בהכרעת הדין כל התייחסות למסמך נ/2 שהוא אישור המעביד, ראיה שהמערער הגיש ובימ"ש קמא סימן אותה אך לא ברור מדוע לא התייחס אליה ולא נתן לה כל משקל.
מעיון במסמך נ/2, עולה כי המערער עבד כמאבטח בחוף מרידיאן בין התאריכים 30/09/2008 – 1/10/2008. אכן במסמך זה לא צוינו שעות העבודה, אך על כך השיב המערער כעולה מפרוטוקול בימ"ש קמא, כי הוא עבד רצוף כל אותם היומיים "עבדתי 24 שעות רצוף. זה היה אירוע של חברת הייטק", שם שימש שומר יחיד.
יוער כבר עתה, כי המשיבה ציינה בפרוטוקול בימ"ש קמא כי בדעתה לחקור את עורך המסמך נ/2 שהמערער ביקש להגישו (ראה עמ' 9 לפרוטו', שורה 1). אולם, בסופו של יום, בימ"ש קמא לא הזמין את עורך המסמך לעדות והמשיבה לא עמדה על זכות זו, על כן, האם בכך היא ויתרה על חקירתו?
במסגרת הערעור הגיש ב"כ המערער את המסמך מע/1 ממנו עולה כי המערער עבד בחוף מרידאן בין התאריכים 30/09/2008 – 01/10/2008 באופן רצוף וכי הוא קיבל הפסקות אוכל ומנוחה במתחם העבודה מבלי לעזוב את המקום עד לסיום עבודתו.
בנסיבות עניין זה, ולאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ובהתחשב בעובדה שבפני בימ"ש קמא הוגש מסמך של המעביד שסומן נ/2 וכהמשך לראיה זו, ביקש המערער להגיש המסמך מע/1 שבמהותו אינו שונה בהרבה מנ/2 ובהתחשב בעובדה כי המערער העיד על שעות עבודתו, שהוא לא היה מיוצג בפני בימ"ש קמא, אשר לא הדריכו כי עליו לזמן את המעביד לאור עמדת המשיבה כאמור לעיל, אני סבור כי יש לאפשר למערער להגיש את הראיה במסגרת הליך זה ולקבלה כראיה.
לא מצאתי כי זכויותיה של המשיבה ייפגעו עקב קבלת הראיה, בעיקר משום שחלקו המהותי של המסמך לא נדחה על ידי בימ"ש קמא- עמ' 15, ש' 23 להכרעת הדין וחקירת המעביד לא תשנה באופן מהותי את עובדת העסקת המערער במועדים הרלוונטיים.
עיינתי בפרוט' בית משפט קמא ובעדויות המשיבה, הן זו של ניקולס אליאס והן זו של סביתי כיתם והתרשמתי כי לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי שהשוטרים ראו את המערער נוהג. העד ניקולס העיד על עיכוב המערער ובדיקתו והעד סביתי העיד על עריכת דו"ח פעולה ת/2, דו"ח בדיקת השכרות באמצעות הינשוף ת/3 והפרטים של הבדיקה ת/4 וכן את פלט הכיול ת/5. האירוע המיוחס למערער היה באוקטובר 2008 ועדותם נמסרה ביום 25/02/2010 ומהדו"ח שערכו לא ניתן לקבוע שבו נרשם באופן מפורש שהמערער נהג ברכב. מה גם, שעדי המשיבה לא זכרו את האירוע.
העד ניקולס אליאס השיב לשאלת המערער אם הוא עצר אותו בנסיעה כך: "רשמתי שעצרתי את הרכב וזה מה שהיה".
המערער הוסיף והקשה על השוטר ניקולס ואמר לו שהוא יכול להביא מסמכים על כך שהאוטו היה בעצירה מוחלטת ועל כך השיב "רשמתי שעצרתי את הרכב בנסיעה" (עמ' 2 ש' 25), אך בהמשך לשאלות בית המשפט מסר השוטר כי הוא לא רשם בדו"ח שהמערער היה בנסיעה וכי מהעובדה שרשם שעצר את הרכב הסיק שהמערער היה בנסיעה וכך נרשם בפרוטוקול:
"לבית המשפט:
ש. היכן רשום בדו"ח שעצרת אותו כשהוא היה בנסיעה.
ת. רשום בדו"ח במהלך עבודה עצרתי את הנ"ל לבדיקה. לא רשום שהוא היה בנסיעה. אני סבור כשאני כותב שעצרתי את הרכב, הדבר מלמד על כך שהוא היה בנסיעה לפני העצירה.
ש. אתה זוכר את האירוע הספציפי הזה.
ת. לא". (עמ' 3 לפרוט', שורות 8-3).
זוהי העדות העיקרית שהובאה ע"י המשיבה ביחס לנהיגת המערער. השאלה המתבקשת היא, האם על סמך עדות זו היה ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר, שהמערער נהג ברכב עובר לבדיקתו ?
בית משפט קמא נמנע בהכרעת דינו מלקבוע ממצאי מהימנות שבעובדה ולמען הזהירות אביא להלן את אשר כתב:
"גרסת עדי התביעה לפיה הנאשם היה בנסיעה כאשר נעצר לא נסתרה. עת/ מס' 2 רשם מפורשות בת/2 ס' 2 תחת הכותרת "נסיבות עצירת הרכב" כי מדובר בבדיקה אקראית וכי "הרכב נעצר באמצעים מזהים….".
וראה בהקשר זה גם עדותו של ע/ת מס' 1 אשר הסביר כי אם רשם את המילים "עצרתי את הרכב, (נ/1 "נסיבות המקרה"), הרי שהרכב היה בנסיעה עובר למעצרו.
עובדת נהיגתו של הנאשם עובר לעיכובו הוכחה מעבר לכל ספק סביר". (עמ' 15 להכרעת הדין, שורות 21-14).
בחלק זה של הכרעת הדין, מביא בית משפט קמא את גרסת עדי המשיבה אך אינו קובע כי עדות זו מקובלת ואמינה עליו, מה גם שהקביעה כי המערער נהג ברכב עובר למעצרו, מקורה במסקנה של עד המשיבה, השוטר ניקולס, ובאותה נשימה השיב כאמור אותו עד לבית המשפט קמא, כי האירוע אינו זכור לו. בנסיבות אלה ומשהאירוע אינו זכור לשוטר ועדותו מבוססת על האמור בדו"ח שערך, דו"ח שבמהותו אינו ברור במידה מספקת, לא ניתן לומר כי יש בכך הוכחה מעבר לכל ספק סביר. השוטר ניקולס לא זכר את האירוע למרות שהעובדה הבסיסית של עיכוב רכב ועריכת הבדיקה מהווים אירוע מהותי וחשוב שככלל על העד לזכור אותו ולתעד זאת במסמך שעורך במסגרת הבדיקה או החקירה. עדותו של השוטר מבטאת פרשנות של האמור בדו"ח שאינה יכולה לבוא במקום עדות ראיה, על כן לא ניתן על פיה לבסס את הקביעה שהמערער עוכב לאחר שנמצא נוהג ברכב.
לעניין הסקת המסקנות במשפט הפלילי מן הראוי להפנות לע"פ 20/51 פודמסקי נ' היועץ המשפטי, פד"י ה' 1187, בעמ' 1196, שם נקבע כי:
"הביאה הקטיגוריה דברי הוכחה אשר יש בהם, לכאורה, כדי להעלות את ההנחה, כי הנאשם עבר את העבירה המיוחסת אליו, עוברת לשכמו של הנאשם החובה להמשיך בהבאת דברי הוכחה מצדו הוא. בשלב זה – ואף לא בשום שלב אחר – אין עליו להוכיח את חפותו מפשע; כל מה שמוטל עליו הוא: לתת דברי הסבר להנחה אשר עלתה מתוך הוכחותיה של הקטיגוריה. נתן הסבר המתקבל על הדעת, והשופט מקבל הסבר זה, עליו לזכותו. נתן הסבר המתקבל על הדעת, אך השופט אין בידו להחליט אם יקבל דברי הסבר אלה או ידחם – כלומר: אינו מוכן להכריע אם דברים אלה נכונים הם או לא – עליו לזכותו מפני הספק. נתן הנאשם הסבר מתקבל על הדעת, אך השופט אינו מאמין בדברי הסברו, או הסברו אינו מתקבל על הדעת, או לא נתן כל הסבר, שוקל השופט את כל המסיבות (כך במקור- צ.ל – הנסיבות- כ.ס) ואת כל דברי ההוכחה – בשוותו לנגד עיניו תמיד את הכלל היסודי והראשי, היינו: כי חובת ההוכחה רובצת על שכמה של הקטיגוריה עד סוף כל הסופות – ואז הוא רשאי – אך אינו מצווה – לחייב את הנאשם בדין".
על כן, נוכח האמור, לא היה מקום שבית משפט קמא יקבע שהמשיבה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר את העובדות וירשיע את המערער בדין. המערער נתן הסבר כי באותו יום עבד במקום כמאבטח וכי רכבו עמד במקום מספר רב של שעות וכניסתו לרכב היתה במהלך ההפסקה בלבד. תימוכין לדבריו הגיש המערער מסמך של המעביד (נ/2) ממנו עולה כי בימים 30.9.08 – 1.10.08 עבד המערער כמאבטח בחוף מרידיאן בחיפה והעיד בבית משפט כי עבד רצוף כל אותם היומיים וכהמשך לראיה זו הגיש המערער מסמך מע/1, ממנו עולה כי בימים אלה עבד המערער באופן רצוף וכי קיבל הפסקות במתחם העבודה מבלי לעזוב את המקום עד לסיום עבודתו.

ראוי לציין, כי בדיקת המשטרה למערער נערכה ביום 1.10.08 בשעה 4:05. לפיכך אם המערער עבד כמאבטח גם ביום 30.9.08 כעולה מנ/2 ואם הוא עבד כמאבטח יחיד ובאופן רצוף באותם יומיים כעולה מעדותו, מנ/2 וגם מע/1, הרי תשובתו בדף התחקור כשנשאל מהיכן נהג, היתה "הגעתי מהבית" ניתן להסביר זאת שהמערער הגיע למקום העבודה יום קודם לכן, דהיינו ביום 30.9.08. משכך, תשובתו "הגעתי מהבית" אינה מוכיחה כי המערער נהג ביום 1.10.08.
כאמור, שתיית אלכוהול אינה מהווה עבירה, אך כשהיא מלווה בנהיגה, היא הופכת להיות עבירה בניגוד לפקודת התעבורה כאמור לעיל. על כן, היה על המשיבה להוכיח שהמערער נהג ברכב בהיותו שיכור וכי ההוכחה שנמצא בגופו ריכוז גבוה של אלכוהול, אינה הוכחה לכך שהוא נהג ברכב.
בנסיבות העניין ובהעדר קביעה מפורשת של בימ"ש קמא ביחס למהימנות העדים נצבות בפנינו שתי גרסאות עובדתיות כשעל כך נאמר:
"כלל הוא, כי כאשר ניצבות לפני בית המשפט שתי אפשריות עובדתיות , האחת מובילה אל הרשעה ואחרת המצדיקה זיכוי, ושתיהן סבירות הן ומתקבלות על הדעת, על פי חומר הראיות, תועדף האפשרות הנוחה יותר לנאשם" (ראה ע"פ 281/82 אבוחצירא נ' מדינת ישראל, לז(3) 673, בעמ' 693-692).
במכלול הראיות והנסיבות, נראה לי כי קיים ספק סביר וממשי ביחס לקביעה שהמערער נהג ברכב עובר לבדיקתו בינשוף ועל כן יש לתת לו ליהנות מספק זה.
אשר על כן ועל יסוד האמור לעיל, אני מחליט לקבל את הערעור ולזכות את המערער ולו מחמת הספק מהעבירות בהן הורשע.

על יסוד התוצאה הנ"ל, הדיון בערעור ביחס לחומרת העונש מתייתר.

המזכירות תשלח לצדדים עותק פסק הדין בדואר רשום עם אישור מסירה.

ניתן היום, ‏‏כ"ג/אלול/תש"ע, 02 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים.
כמאל סעב

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

• שאלות ותשובות
• מאמרים
• חוקים בדיני תעבורה
• פסקי דין
• פורומים